כל ההכנות הפיזיות של בניית סוכה וכמובן קישוטה (וחייבים, אבל ממש חייבים לחדש כל שנה קישוט אחד), איתור חיפוש ורכישת ארבעת המינים, בישולים ואפייה, הכנת בגדי חג והכנת הבית לכבוד החג… כל אלו לוקחים אותנו למקום של הרבה עשייה. אז אני רוצה לנצל את הפוסט הפעם ולחשוב ביחד על המשמעות של החג מעבר לכל העשייה, ובפרט על המשמעות של המצטער, הפטור מלשבת בסוכה.

בניגוד למצוות אחרות, שבהן נאמר "לפום צערא אגרא" (לפי הצער – השכר), בסוכה קיים דין ייחודי לפיו "מצטער פטור מן הסוכה"‏‏, כלומר אדם שהשהות בסוכה גורמת לו לצער ועגמת נפש, פטור ממנה. הרמב"ם, למשל, מציין שאדם שאינו יכול לישון בסוכה בשל הרוח או הזבובים והפרעושים פטור מלקיים את המצווה‏.

ומנגד, מובא בגמרא, שלעתיד יבואו אומות העולם בטענה לבורא העולם שאם היו מחויבים במצוות, הרי היו מקיימים אותן. ובורא עולם יציע להם לקיים את המצווה הלכאורה קלה ביותר, ישיבה בסוכה. בסך הכל לשבת, בצל, בתחילת הסתיו. היש נעים ויפה מזה? ואז, יוציא הבורא חמה מנרתיקה, כבתקופת תמוז, ו "כל אחד בועט בסוכתו והולך לו".
בעצם, מה קורה פה? האם התורה וההלכה מכילה אותנו ואת הקושי שלנו לשבת בסוכה ופוטרת לא רק את מי שקשה לו, כגון חולה, אלא גם את מי שהישיבה בסוכה מצערת אותו, ואילו, לאומות העולם באים בטענות על הקושי לשבת בסוכה בשיא החום?

תשובה אחת היא תגובת האדם. היהודי יוצא מהסוכה ואילו האדם מאומות העולם, בועט בסוכתו בדרך החוצה. הבעיטה מראה כעס וזלזול כלפי מצוות הסוכה.

אבל השבוע חשבתי על תשובה אחרת.
חתונה, לידה, בר/בת מצווה ואפילו סעודות חג והחג המשמח ביותר, חג הפורים, כולם כרוכים בהמון מאמץ פיזי, התארגנות, עמידה בלחץ, קניות, התרצצות, הוצאות כספיות ועוד ועוד. אבל כאשר אנחנו עושים את כל ההכנה בשמחה, הקושי לא רק שלא נחשב, הוא גם לא מורגש.
סוכות הוא חג שמחתינו. בסוכות מופיע הציווי לשמוח. אדם שמצליח לקיים ציווי זה, לא יחוש בקושי ובאי נוחות של ישיבה בסוכה. ולא יגיע למצב של מצטער. כלומר, לא רק אופן היציאה מהסוכה היא ההבדל בינינו לבין אותו אדם מאומות העולם, אלא גם צורת הכניסה והמקום הרוחני ממנו אני נכנסת.

בשמי ובשם כל עובדות דעת, חג סוכות שמח.