היום רואיינתי לעיתון вокруг России, מגאזין המתפרסם במוסקבה. אחת השאלות המעניינות שנשאלתי היתה:
ברוסיה, הגבלות התרבות הארגונית הם מאוד מחמירות. לדוגמא: מחפשים עובדים בגילאים של לא יותר מ 35 שנים, ללא ילדים או עם ילדים בוגרים, ללא התחייבות לבני משפחה בכלל ויכולת להשקעה בעבודה ללא הפרעה- מעסיקים מסבירים זאת עלידי ציות טוב יותר של צעירים ומחויבות גבוהה יותר.
עם זאת, נראה שאת עושה הכל הפוך למנהג זה. האם את יכולה להסביר במלים פשוטות ליזמים כמוך איך את הופכת את החברה שלך ליותר תחרותית?
את התשובה שלי דוברי הרוסית שבכם יוכלו לקרא בכתבה כשנעלה אותה ל”כתבו עלינו” באתר. מה שלא אמרתי לו זה את הרגשות שעלו לי כששמעתי את השאלה.
הרגשתי גאווה בנו, בחברה הישראלית.
אנחנו בשלהי החופש הגדול, המדינה כמעט מושבתת וזה בסדר.
אנחנו מכינים לוחות זמניים לפרויקטים, כולנו מתחשבים בחגים.
אנחנו לוקחים בחשבון שלכל עובד יש בית משפחה ומחויבויות אישיות, ומבינים את זה.
כואב לנו בסגירת מפעלים כאלו ואחרים על בעלי המשפחות.
כואב לנו לקרוא על בני 40 שמתקשים למצוא עבודה
והתרבות שלנו אומרת שאדם בעלי מחוייבות משפחתית יהיה עובד בעל מחוייבות לארגון.
אני כותבת וחושבת על התגובה של ר”צ בדיקות תוכנה מטעם הלקוח, כאשר אני מודיעה לה כשמישהי מהבודקות שבצוות שלה בהריון. השמחה, העיניים הנוצצות, האיחולים, ההשתתפות והדאגה לשלום היולדת והתינוק אחרי.
אני כותבת וחושבת על דאגה של מנהל פרוייקט שמתכנתת בצוות שלו לפני חתונה, ההבנה שלו לצורך שלה לימים של התארגנות וגם של ניקוי ראש. ההליכה שלו לקראתה והחיוך בו הכול נעשה.
אני חושבת ומחייכת לי בלב וגאה בנו, בישראלים שעם כל הציניות שלנו, הרדיפה אחרי הכסף והחומריות, המאבק היומיומי באתגרים המורכבים של כל אחד ואחת מאיתנו, אנחנו בני אדם, ויותר מזה, זוכרים שגם השני הוא בן אדם, גם כאשר הוא עובד, ספק, חבר לצוות או נותן שירות שלנו.
איך אפשר בכלל להתחיל להסביר את זה למי שהתרבות שלו היא שהפרמטר בבחירת העובד היא חוסר המחוייבות שלו למשפחתו?
