כולם מכירים את סיפור גבורת החשמונאים, שהצליחו בנחישותם לנצח את צבאות היוונים ולטהר את המקדש, למרות שהיו מעטים. כולם מכירים גם את סיפור "נס פח השמן", שבזכותו עד היום אנו נהנים בכל חג חנוכה מטעמן הנהדר של הסופגניות והלביבות ומאורם המיוחד של נרות החנוכה. אך חג החנוכה איננו קשור רק למאכלים מטוגנים בשמן ולהצלחתם של גברים יהודיים במלחמתם לחופש דתי ולעצמאות לאומית. חג החנוכה קשור, לפי המסורת, גם למאכלי חלב ולמעשה גבורה לא פחות אמיץ של אישה חכמה אחת ומעט פחות ידועה – יהודית.
גבורתה של יעל
בפרק ה בספר שופטים נושאת דבורה הנביאה את שירתה המפורסמת על הניצחון במלחמה נגד סיסרא, שר צבא יבין מלך חצור. בשירתה היא איננה שוכחת את מעשה גבורתה של יעל ומברכת את רעתה: "תבורך מנשים יעל, אשת חבר הקיני, מנשים באהל תבורך. מים שאל חלב נתנה… ידה ליתד תשלחנה וימינה לעלמות עמלים והלמה סיסרא, מחקה ראשו ומחצה וחלפה רקתו". בספר שופטים, פרקים ג' ו-ד', מתוארת מלחמת הגבורה נגד צבא סיסרא. מלחמה זו התנהלה בפיקודו של ברק בן אבינועם באזור נחל קישון והר תבור. ברק, שהכיר היטב את השטח, הצליח בתחבולה מתוחכמת למשוך את צבא סיסרא אל אזור אגן הניקוז של הנחל, שבתקופת שיטפונות החורף הופך לביצה גדולה וטובענית. צבא סיסרא, שהגיע למקום, שקע עמוק בבוץ ולא הצליח להילחם בצבא הקטן והמיומן של ברק. סיסרא המיואש נס על נפשו מאיימת צבאו של ברק והגיע במנוסתו אל אוהלה של יעל, אשת חבר הקיני. יעל קיבלה את סיסרא המבוהל בנימוס והגישה לו ספל חלב טרי. לאחר שנרגע מעט, הציעה יעל לסיסרא לשכב לישון. סיסרא שקע בשינה עמוקה, ויעל הוציאה את יתד אוהלה ונעצה אותו ברקתו. במעשה זה הכריעה יעל את המלחמה.
חנוכה וסיפור גבורתה של יהודית
סיפור גבורתה של יהודית, הקשור לחג החנוכה, ידוע פחות. שכן, ספר יהודית שייך ל"ספרים החיצוניים" שנכתבו לאחר חתימת התנ"ך ולא נכללו בתוכו. לפי המסופר בספר, הולופרנס, שר צבאו של נבוכדנצר, פלש לארץ ישראל במסע כיבושיו, כשפניו מועדות לעיר ירושלים. בני ישראל שחששו שהולופרנס יגיע לירושלים ויטמא את המקדש, הוציאו צו מיוחד לערי הצפון לעצור אותו בדרכו. כתגובה החליט הולופרנס להטיל מצור על העיר "בתוליה" בצפון השומרון. לאחר שמלאי המים אזל ובעיר נואשו מתקווה, החליטו להמתין עוד חמישה ימים לישועת האל, ואם זו לא תגיע, להיכנע. אך יהודית, שהייתה אלמנה יפיפייה, עשירה ובת למשפחת כוהנים מפורסמת, לא נכנעה. היא קיבלה את אישור המועצה ויצאה בדרכה למחנה הולופרנס. במחנה טענה יהודית, כי גורל היהודים בעיר נחרץ לאבדון וביקשה את חסותו של הולופרנס. חייליו של הולופרנס נשבו ביופייה של יהודית, הוקסמו מאופייה והאמינו בכנות כוונותיה. גם הולופרנס, שנשבה בקסמיה, אפשר לה לעשות ככל העולה על דעתה במחנה.
כמה ימים לאחר מכן ארגן הולופנס משתה, אליו הזמין את יהודית במטרה לפתותה. במהלך המשתה נשארו הולופרנס ויהודית לבד, והולופרנס היטיב לבו במאכלי חלב וגבינה שהביאה עימה. מליחות הגבינה הגבירה את צימאונו של הולופרנס והוא הרבה לשתות יין. לאחר זמן לא רב השתכר הולופרנס לגמרי, נפל על מיטתו ושקע בתרדמה עמוקה. במכת חרב מהירה אחת הסירה יהודית את ראשו מעליו ושבה אל העיר כשהיא נושאת אותו בתרמילה. עם בוקר, כשגילו חייליו של הולופרנס את גופתו נאחזו בהלה גדולה, נמלטו מהמקום, והעיר בתוליה הכריזה על ניצחונה במלחמה. מותו של הולופרנס הוביל לתשועה גדולה לעם ישראל, והוא נקשר לחג החנוכה בשל ניסיונותיו של נבוכדנצר להעביר את עם ישראל על דתו, בדומה לשלטון היוונים. לפי גרסה אחרת, שמה של יהודית הוא כשמה של בתו של מתתיהו המכבי, וכך נוצר הקשר לחנוכה.
סיפורה של יהודית מזכיר מאוד את סיפורה של יעל. אומץ הלב, התחכום, הנחישות, השימוש בתחבולות וגם שתיית החלב חוזרים בשני הסיפורים. סיפורים אלה נותנים מקום של כבוד גם לנשים ולמעורבותן הפעילה במאורעות החשובים של העם היהודי לדורותיו; נשים בודדות שבאומץ לבן ובחוכמתן הצליחו להערים על גדולי המפקדים ולהכריע גורלות.
מעמדן של נשים השתפר מאוד לאורך הדורות. היום, שלא כמו בתקופת התנ"ך, כדי להשפיע ולהיות מעורבות, נשים אינן צריכות לסכן את חייהן, לפעול לבד או לנקוט בתחבולות ערמומיות. היום עובדות חברת "דעת" הן חלק בלתי נפרד ממארג החברה ומשוק העבודה בישראל, והן נוטלות חלק שווה בעשייה ומפגינות מיומנות מקצועית שאיננה נופלת מזו של גברים. ולבסוף, חג החנוכה הוא הזדמנות לשוב ולחגוג את חירותנו שנקנתה בגברותם של גברים ונשים כאחד.
חג אורים שמח.
