אתמול כשיצאתי מהעבודה והרחתי סביבי את ריח המדורות, חשבתי על האש. האש הזו הציתה בי זיכרון של אש אחרת, אש של תופת ששרפה את יישובי העוטף והבתים ב-7 באוקטובר.

האש של המסורת והאש של החורבן מתערבבות היום, וחושפות קו מקביל, מצמרר וכואב, בין האסון האזרחי הגדול בתולדות המדינה במירון, לבין האסון הביטחוני הגדול ביותר שחווינו. בשני המקרים, הכתובת נזעקה מכל קיר אפשרי. בשני המקרים, קונספציה ולחצים פוליטיים וחברתיים עיוורו את מערכות קבלת ההחלטות.

במירון, הלחץ החברתי והפוליטי לאפשר כניסה המונית ללא הגבלות, גבר על כל אזהרות הבטיחות. התוצאה: עומס בלתי אנושי ו-45 משפחות שחרב עליהן עולמן. בעוטף עזה, הלחץ "להכיל", להקל על האוכלוסייה, להכניס כסף ולייצר שקט מדומה דרך אלפי אישורי עבודה – יצר אשליה שהמפלצת שמעבר לגדר מורתעת. בפועל, זו הייתה רשת מודיעין שאספה עלינו נתונים לקראת הטבח.

אבל מה שיותר מטריד מהעיוורון שקדם לאסונות, היא למה ההתפכחות מגיעה  רק אחריהם.

תראו את מירון היום: איש לא מעלה בדעתו לערער על ההגבלות הדרקוניות שהוטלו על הילולת הרשב"י מאז האסון, הגבלות שמשמעותן בפועל היא כמעט ביטול של האירוע המסורתי. מה שפעם נחשב לעילה למשבר פוליטי, עובר היום בשתיקה. תראו את רצועת עזה היום: איש אינו מערער על הצורך בשהות של צה"ל ברצועה, סגירת המעברים והצורך בחשיבה מחודשת על המשך ההתנהלות.

השאלה שעולה לי היום היא קשה, וכנראה עתיקה כמו העם שלנו: האם רק טרגדיה בסדר גודל מטורף יכולה להניע אותנו לשנות? כשאנחנו מסתכלים על התנ"ך, נראה שהדפוס הזה מלווה אותנו מראשית ימינו – הטרגדיה כאמצעי היחיד לשבירת קונספציה ולתיקון:

• מלחמת האחים ופילגש בגבעה: שבט בנימין גיבה את אנשי העיר גבעה שביצעו אונס ורצח מזעזע של אישה. בתגובה, שאר השבטים יצאו למלחמה עקובה מדם נגד בנימין. הם נשבעו שלא לתת את בנותיהם לאנשי השבט. רק לאחר ששבט בנימין עמד בפני הכחדה מוחלטת (נותרו בו רק 600 גברים), נפל האסימון של גודל החורבן הפנימי: "וַיִּנָּחֲמוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בִּנְיָמִין אָחִיו וַיֹּאמְרוּ נִגְדַּע הַיּוֹם שֵׁבֶט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל" (שופטים כ"א, ו'). רק מתוך הטרגדיה הזו, נולד הפתרון שאפשר לבני בנימין לשאת נשים בכרמי שילה בט"ו באב – אירוע שהפך ליום של פיוס ואיחוד מחדש של קרעי העם.
• חטא המרגלים ודור המדבר: בני ישראל המתינו על סף הכניסה לארץ המובטחת. המרגלים שחזרו הפיצו פחד, והעם – שעדיין החזיק במנטליות של עבדים מפוחדים – סירב לעלות לארץ ורצה לחזור למצרים. העונש לא היה סתם נקמה, אלא הבנה שנדרש שינוי פרדיגמה שדור העבדים לא מסוגל לעשות. הטרגדיה הייתה גזירת המוות על דור שלם: "בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם… תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה" (במדבר י"ד, ל"ד). רק לאחר שדור שלם גווע במדבר, הצליח לקום דור חדש, זקוף, שמסוגל לשנות דיסקט ולהילחם על גורלו.
• חורבן בית ראשון: במשך עשרות שנים, נביאים כמו ירמיהו עמדו וזעקו בכיכרות העיר. הם הזהירו מפני שחיתות חברתית, עבודת אלילים ובריתות מדיניות רעועות. אבל ההנהגה והעם זלזלו וסירבו להקשיב: "וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים… וְלֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם" (ירמיהו ז', כ"ה-כ"ו). רק כשהמקדש עלה באש, והעם הובל בשלשלאות לבבל והתיישב לבכות על נהרותיה, השתנתה התודעה. החורבן המוחלט והגלות הם אלו שעקרו מהעם את היצר לאלילות והכריחו אותו להמציא מחדש את היהדות סביב תפילה ולימוד, במקום סביב קורבנות פיזיים.

הגיע הזמן שנלמד לקרוא את הכתובות על הקיר, לפני שהקיר קורס. אנחנו משלמים מחירים יקרים מדי, בדם טהור של אזרחים וחיילים, על שיעורים שחובה עלינו ללמוד בדרכים אחרות.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post מחשבות שעוברות לי בראש היום (ל"ג בעומר 2026): בין אסון מירון ל-7 באוקטובר appeared first on דעת.

אז מה השתנה ומה נשאר?

• קישון כתב שזו "הארץ היחידה בעולם שמשלמי מיסיה בחוץ לארץ הקימו אותה". היום זה כבר לא המצב. נכון, אנחנו בוכים לא מעט על יוקר המחיה, אבל האמת היא שאנחנו מסתדרים. הקמנו כאן כלכלה חזקה שעומדת על הרגליים של עצמה.
• הוא כתב שזו "ארץ בעלת גבולות בלתי מוגבלים". היום הגבולות שלנו ברורים מאוד – גבולות פיזיים וגבולות העצמאות שלנו. וגם אם אנחנו עדיין צריכים להילחם עליהם יום-יום ושעה-שעה, אנחנו לפחות יודעים בדיוק על מה אנחנו מגינים.
• הוא כתב שזו "הארץ הצרה ביותר בעולם, זוהי ארץ הצרות". צרה היא נשארה, זה בטוח. אבל ארץ הצרות? לפי מדד האושר העולמי אנחנו במקום מצוין. אולי כי אנחנו העם היחיד שיודע לייצר משמעות ושמחה גם מתוך הקושי.
• פעם "למדה האם את שפת האם מפי ילדיה". היום כבר יש לנו עושר תרבותי ולשוני משלנו. ופעם "כתבו עברית, קראו אנגלית ודיברו יידיש" – היום היידיש כמעט ולא נוכחת (למעט בבדיחות), והאנגלית שולטת יותר ויותר, כראוי לעם שמחובר לעולם הגדול ולתרבות המערבית.
• וקישון גם עקץ שיש כאן "כור אטומי, אבל תור לטלפון רק בעוד שנתיים". היום? מישהו יכול להגיד "רוצה אני" ולא לקבל? עם פתיחת השוק והשפע הקיים, אפילו בשעת מלחמה ארוכה לא חסר כאן דבר.

אבל יש שורות של קישון שלא רק שלא השתנו, הן קיבלו משמעות עמוקה ומצמררת מאי פעם. קישון כתב: "זוהי ארץ שבה פתק קטן מסוגל להזיז הרים" והוא גם חתם ב: "זוהי ארץ בה כל אדם – חייל, ובכל זאת כל חייל – אדם".

השורה הזו מתחברת לי לרגשות שהציפו אותי בכל שבוע מחדש, בחודשים שבהם בעלי ואני נסענו בכל יום שישי לשנע מוצרים, פינוקים, ארוחות שבת והרבה אהבה לחיילים שלנו בדרום ובצפון. תמיד הקפדתי להוסיף למשלוחים דבר אחד קטן: מכתבים של ילדים. 

בחלק מהבסיסים, החיילים הראו לי "קירות של כוח" – קירות שלמים מכוסים במכתבים הצבעוניים האלה, שמחממים להם את הלב.

חייל אחד סיפר לי שמכתב אחד ספציפי כל כך נגע לליבו, שהוא לקח אותו איתו בכיס פנימה, אל תוך עזה. הוא שיתף שכל פעם שהרגיש "דאון" או קושי, הוא היה מוציא את המכתב, קורא את המילים התמימות, ושואב מהן כוחות מחודשים.

זה לא הפתק אליו אפרים קישון התכוון, אבל גם זה פתק קטן, שבאמת הזיז הרים.

זה מראה מי הם באמת החיילים שלנו. אלה הצעירים בסדיר ששואבים כוח ממכתב תמים, ולצידם אנשי המילואים בני ה-50 פלוס – בעלי משפחות, עבודה וחיים שלמים, שעזבו הכל מאחור ועשו כבר מאות ימי מילואים בלי למצמץ. אלה גיבורים שמבינים על מה ועבור מי הם נלחמים, ושואבים עוצמה ממילים של כנות ומהקשר ההדוק לעורף.

ההקרבה שלהם, העוז והרוח של כל מי שרץ להגן עלינו בשבעה באוקטובר, והידיעה של כל ילד שעם חייל "של ישראל" הוא הכי בטוח בעולם – זה הסיפור של כולנו.

אז כן, אפרים, הארץ הזאת השתנתה. אבל כפי שחתמת אז, זה נכון גם היום: "זוהי הארץ היחידה שאני יכולה לחיות בה. זוהי הארץ שלי!"

יום עצמאות שמח, ישראל.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post בחיוך ודמעות: מה השתנה כאן ומה יישאר שלנו לנצח 🇮🇱💙 appeared first on דעת.

בשנים רגילות, הימים האלה היו כבר מלאים ברשימות, סידורים, תכנונים וניקיונות קדחתניים לקראת החג. אבל השנה, הכל מרגיש אחרת. עכשיו, כשאנחנו עמוק בתוך מבצע "שאגת הארי", המציאות שואבת אותנו למקום שונה לחלוטין. הראש והמחשבות שלנו נמצאים שם – עם הלוחמים בחזית, עם הדיווחים הבלתי פוסקים, ועם האתגרים הקיומיים של התקופה. אנחנו רחוקים שנות אור משגרת ההכנות לחג.

בתוך המערכה הזו, אחד האתגרים הגדולים והשוחקים ביותר שניצבים בפנינו כרגע הוא התפקיד שלנו כאן, בבית: האתגר להיות חלק מאותו "עורף חזק" שנותן גב לצבא.

כשחיפשתי מילים לתאר את התחושה הזו, חזרתי אל סיפור יציאת מצרים, ובפרט אל מלחמת עמלק – סיפור שמהדהד בצורה מצמררת את מה שאנחנו חווים היום.

במלחמה ההיא, התורה מציגה חלוקת תפקידים ברורה: יהושע נלחם פיזית בשדה הקרב מול עמלק, בזמן שמשה עומד על הגבעה ומרים את ידיו כדי לתת השראה וכוח לעם. התורה מתארת משוואה פשוטה לכאורה: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל, וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק."

אבל אז מגיע הפסוק שאולי מתאר אותנו, ממש בימים אלו,  יותר מכל: "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים".

ידיו של משה, כמו ידיו של כל אדם, מתעייפות. וזה בדיוק מה שקורה לעורף שלנו. הדרישה הקולקטיבית "להישאר חזקים" בזמן מבצע אינטנסיבי כל כך, היא דרישה כבדה, כי המשא שאנחנו נושאים הוא עצום. אי אפשר לדבר על עורף חזק מבלי להכיר קודם כל בכאב ובקושי האמיתי שאנחנו חווים:

• השחיקה היומיומית והאחריות העצומה: הורים שנדרשים לתמרן ללא הרף במציאות של אזעקות והיעדר מסגרות. המחויבות היא כבר מזמן לא רק סביב עבודה; זו קודם כל השמירה המתוחה על החיים ועל הביטחון של בני המשפחה. זה הניסיון העיקש לייצר עוגן, שגרה ומסגרת בתוך הבית, לנהל תפקוד יומיומי שוטף – פנימי מול הילדים וחיצוני מול העולם – וכל זה תוך כדי ג'ינגול אינסופי עם המחויבויות שבחוץ, כמו פרנסה ולימודים
• הקושי הכלכלי: עצמאיים ובעלי עסקים שמקור הפרנסה שלהם אבד או נפגע שוב כתוצאה ממצב החירום, ושכירים ששוב הוצאו לחל"ת וכאלו שלא יכולים לעבוד, בגלל מגוון סיבות הקשורות למצב הבטחוני.  
• העקורים והנפגעים: תושבי הצפון והדרום שנעקרו מבתיהם וחיים כבר זמן רב בחוסר ודאות מוחלט.
• המחיר הכבד מנשוא: ומעל לכל אלו – האנשים שביתם חרב עליהם, אלו שחוו פציעות קשות בגוף ובנפש, והמשפחות שאיבדו את היקר להן מכל.

קשה, ואפילו כמעט בלתי אפשרי, להחזיק את הידיים למעלה לאורך זמן בתנאים האלה.

להיות אהרון וחור אחד עבור השני

בדיוק ברגע המשבר הזה בסיפור המקראי, כשמשה כבר לא יכול להחזיק את הידיים לבד, ניגשים אליו אהרון וחור. הם תומכים בידיו משני הצדדים: "וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ".

היום, יותר מתמיד ובשיאו של מבצע "שאגת הארי", אנחנו נדרשים להיות אהרון וחור. החוסן שלנו – היכולת שלנו לקום בבוקר, לתמוך בקולגה בעבודה שקורס תחת הנטל, לחבק את המשפחות השכולות והפצועים, ולהמשיך לייצר עשייה וחיים בתוך הכאב – הוא זה שמחזיק את הידיים של המדינה כולה באוויר.

רק כשהעורף מצליח למצוא את הכוחות לעמוד איתן, אנחנו מעניקים לצבא וללוחמים שלנו בחזית את הגיבוי להילחם את המלחמה הפיזית והקיומית שלנו. באותה נשימה, היציבות הזו היא שמאפשרת להנהגה ולשליחי הציבור לעמוד בגב זקוף בזירה הדיפלומטית מול העולם.

הניצחון במערכה הזו לא שייך רק ללוחמים. הוא שייך לא פחות למי שאוחזים בידיים של כולנו כאן בעורף, פשוט כדי שלא ניפול.

בתקווה לימים שקטים יותר, לחזרתם של כל בנינו ובנותינו בשלום, ולפסח של חירות אמיתית.

אי אפשר לדבר על העורף מבלי לחשוב על הגיבורים שלנו בחזית. 

אני מזמינה אתכם לקרוא גם על הצד השני של המטבע – על האומץ לעשות את הצעד הראשון, בפוסט שכתבתי בשנה שעברה על נחשון בן עמינדב וחיילי צה"ל. מוזמנים לקרוא ממש כאן

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post ידיים כבדות ואמונה: המשא של העורף לקראת פסח בצל מבצע "שאגת הארי" appeared first on דעת.

הייתי יושבת שם, בין הרעשנים, התחפושות וההמולה של פורים, ורוקמת חיבורים. מתאימה את המאפה הנכון, בוחרת את השוקולד המדויק, מוסיפה מתנות אישיות קטנות שחיפשתי מראש. כל סרט שנקשר על מארז היה עוד חוט של קשר ואכפתיות. זה לא היה רק "לצאת ידי חובה", זו הייתה יצירה של אהבה ותשומת לב.

והשנה? השנה אני פשוט עייפה.

עייפה מלחשוב מה להכין. עייפה מהניסיון לדייק, להתאים, להרכיב את הפאזל האנושי הזה שנקרא משלוחי מנות. המציאות שאנחנו חיים בה בתקופה האחרונה פשוט רוקנה את המצברים. המלחמות החיצוניות שמתחוללות בחוץ, והמלחמות הפנימיות שכל אחד ואחת מאיתנו נושא בתוכו – גובות מחיר. המשא כבד, האתגרים שוחקים, וכשאני מסתכלת היום על גליל הצלופן הריק, אני לא מרגישה שמחה של יצירה; אני מרגישה שפשוט אין לי כוח לזה עכשיו.

אולי אחרי קריאת המגילה בליל פורים, משהו באוויר ישתנה. אולי הניגון המוכר של קריאת המגילה והמילים המנחמות שלה, התחפושות של ילדי בית הכנסת וכמובן קולו של הרעשן – יצליחו להעיר בי משהו ישן. אולי מצב הרוח יחזור אליי, והשמחה תפציע מבעד למסך העייפות. הלוואי.

אבל גם אם לא, החלטתי שהשנה אני לא נלחמת בעצמי. המסקנה שלי מפורים הנוכחי היא שלפעמים, המצווה הגדולה מכולם היא לדעת לשחרר. להכיר בעובדה שהשנה פורים מגיע בלי פילטרים, בלי תחפושות מהודרות של "הכל בסדר", ובלי הפקות ראווה.

אם אשלח השנה משלוחי מנות, הם יהיו פשוטים. הכי בסיסיים שיש. גילינו לאחרונה בדרך הקשה שהחיבור בינינו ממילא לא זקוק לסרטים זוהרים כדי להתקיים, אלא רק ללב פתוח, לעיניים רואות ולשותפות גורל. והשנה, אולי יותר מתמיד, משלוח המנות הכי חשוב שאני יכולה להעניק – הוא קצת חמלה לעצמי.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post בלי צלופן השנה: על עייפות, משלוחי מנות, והזכות לשחרר appeared first on דעת.

לעומת התיאור השלילי של ושתי בקרב חכמי בבל, חכמי ארץ ישראל מתארים אותה באופן חיובי. בהיותה נצר לשושלת המלכות, התנהגה ושתי לדעת החכמים בכבוד ובאצילות הראויה. המדרש מספר כי כאשר אחשוורוש שלח את הסריסים להביא את ושתי, היא החזירה אליו שליחים בנסיון לשכנע אותו לסגת מבקשתו ושמה בפיהם דברים הנוגעים ללבו. אמרה לו: אם יראו אותי ויחשבו שאני נאה, ירצו להשתמש בי ויהרגו אותך, ואם יראו אותי ויחשבו שאני כעורה, אתה תתגנה בגללי.
"רמזתו ולא נרמז, עקצתו ולא נעקץ". שלחה ואמרה לו: אתה היית שומר אורוות הסוסים של אבי המלך והיית רגיל להכניס לפניך נשים זונות עירומות. עכשיו שהפכת להיות מלך, לא חזרת מקלקולך?! רמזתו ולא נרמז, עקצתו ולא נעקץ. שלחה ואמרה לו, אתה מבקש שאבוא עירומה, אפילו אבי המלך כאשר היה דן את בעלי הדין במשפט לא היה דן אותם כשהם עירומים (אסתר רבה ג, יד).
מדרש זה מציג את ושתי כאשה פקחית ונבונה. היא מנסה לשכנע את אחשוורוש בדרכים שונות לחזור בו מבקשתו. תחילה פונה ושתי אל ההיגיון, מציגה בפני המלך את כל התרחישים האפשריים שייגרמו כתוצאה מבקשתו ומראה לו שכולם פועלים לרעתו. לאחר מכן היא פונה אל רגש הכבוד שלו ודורשת ממנו להתנהג כיאה למעמדו כמלך. לבסוף היא פונה אל רחמיו ומבקשת שלא ידרוש ממנה להופיע עירומה לפני כל המוזמנים. ושתי רומזת לאחשוורוש באמצעות השליחים כי הוא אינו חושב על תוצאות מעשיו. היא עוקצת אותו שהגיע למלכותו ולמעמדו בזכות נישואיו לה ועל כן אין זה הולם שיצווה עליה דבר בניגוד לרצונה, אך דבר אינו עוזר. אחשוורוש, בניגוד לושתי, מוצג כמלך המתנהג באופן נמהר ואיננו חושב צעד אחד קדימה. הוא בעל עור עבה ואיננו קולט את הרמזים שאשתו שולחת לו.
מול חכמי בבל, שחיו בסביבה מעורבת ושמרו על עם ישראל מפני התבוללות, ואולי לכן השחירו את פניה של ה"שיקס'ע", חכמי ארץ ישראל רצו לחזק את תודעת שיבת ציון ובניין המקדש השני ולכן לדעתם הסיבה שושתי נענשה היא שאחשוורוש רצה לבנות את בית המקדש והיא הניאה אותו מכך. אמרה לו: מה שהחריבו אבותיי אתה מבקש לבנות?! ולכן נענשה בכך שנלקחה ממנה המלכות (אסתר רבה, ה, ב). *
כך או כך, ושתי בת המלכים הייתה, נצר לשכבת האליטה בעם, השכבה שיודעת שרצונה הוא הקובע והחלטה שלה תכובד ויהי מה.
ושתי הייתה מקובעת. היא הכירה רק דרך אחת ולא התגמשה אל מול המציאות המשתנה. מנסיכה מפונקת שרגילה לקבל את כל מבוקשה הפכה למלכתו של אדם בעל תרבות ומנהגים שאולי קסמו לה כרומן אך היוו אתגר בחיי הנישואין. חוסר היכולת שלה להכיר במציאות המשתנה ואי הנכונות שלה להתגמש עלו לה בחייה.
לעומתה אסתר שייכת הייתה לשכבה המוחלשת, רגילה לעשות רצון אחרים, רגילה שקולה לא נשמע. לא פלא שלא הייתה לה בעיה להסתיר את עמה ומולדתה. בשנותיה בארמון קלטה את המציאות סביבה ושינתה את התנהגותה. מילדה תמימה היא למדה להשתמש במניפולציות, למדה לרתום את היכרותה בנפש האדם לצרכיה. אחשוורוש הרי לא נהפך ביום אחד להומני. אחשוורוש נחלץ לטובת נתיניו היהודים רק כשהתעורר אצלו רגש הקנאה, בראותו את המן על מיטת אסתר. וגם זה, מול אסתר הלבושה בגדי מלכות, אסתר שלא המרתה את פיו כקודמתה בתפקיד, אך לא נשארה נערה תמימה המנותקת מהמתרחש בממלכה.
אסתר למדה לנווט את דרכה בבית המלוכה הסוער. בזכות היכולת שלה להשתנות, אולי גם להתחפש למישהי אחרת, שינתה את קורות עמה מצאן מובל לטבח לעם שחזר לעצמו והקים בשנית את מולדתו.

*ההשואה בין המדרשים מבוססת על פרסום של ד"ר תמר קדרי. 

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post האם ושתי תגיע מחופשת לנשף הפורים? ואסתר? appeared first on דעת.

סביר להניח שאסתר המלכה לא הכירה את הביטוי "אחריות תאגידית". לא בעברית, לא בפרסית ולא באף אחת מ־127 השפות שדוברו בממלכת אחשוורוש. אך היא אכן הכירה את המניע לפעולה ולהתנהגות הנגזרים מתוך אותה אחריות – וכך בדיוק היא פעלה.

ממוד הישרדות למנהיגות

אסתר לא התחילה כמנהיגה חברתית. בתחילת דרכה בארמון המלוכה הפרסי, היא התנהלה כמו עובדת שמנסה לשרוד בתרבות ארגונית נוקשה ומסוכנת. היא צייתה לכללים, שמרה על פרופיל נמוך ודאגה ל"קריירה" האישית שלה. באופן טבעי, האינסטינקט שלה היה לשמר את הסטטוס-קוו.

אבל השינוי הגדול קרה ברגע שבו היא נדרשה לצאת מאזור הנוחות. המעבר של אסתר מדמות פסיבית למנהיגה אקטיבית הוא דוגמה קלאסית למה שאנו מכנים היום "מנהיגות מונעת ייעוד".

המחיר האישי

 איך הפכה אסתר מהדסה האחיינית למלכה אמיתית? לא כמלכת היופי של הילדות המחופשות בגן, וגם לא כמלכה דרך נישואין לאחשוורוש, אלא למלכת היהודים בזכות מעשיה? הניחוש שלי: אחריות.

ברגע האמת אסתר מתחייבת: "אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי". היא מחליטה להקריב את עצמה למען הצלת עמה. למגילת אסתר יש סוף טוב: ליהודים היתה אורה ושמחה, ששון וגם יקר. מרדכי עולה מעלה בסולם ההנהגה ורצוי לרוב עמו. ואסתר? לא כתוב, אבל ברור לנו שאסתר נשארה עם אחשוורוש – רחוקה ממשפחתה, מקהילתה ומעמה.

אסתר המלכה בחרה בנו על חשבונה, ואנו מודים לה על כך כל שנה ושנה – בצום "תענית אסתר", בקריאה במגילה ובקישור הצלתנו מאובדן למעשיה הגדולים.

הבחירה שלנו כמנהלים

אז איך זה פוגש אותנו ביומיום הניהולי? סיפורה של אסתר הוא לא רק היסטוריה רחוקה, אלא קריאת השכמה

למנהיגות מודרנית. רגע לפני שאנחנו מתיישבים לקרוא את המגילה, זה הזמן שלנו כמנהלים לעצור ולשאול את עצמנו שלוש שאלות של אחריות:

1. האם אני רואה את ה"שקופים"? האם בהחלטות שלי אני לוקח בחשבון גם את העובדים, הספקים או הלקוחות שאין להם קול חזק סביב השולחן?
2. האם אני פועל מתוך נוחות או מתוך שליחות? האם אני מוכן, כמו אסתר, לצאת מאזור הנוחות שלי ולקחת סיכון אישי כדי לקדם ערך שנכון לארגון ולחברה בטווח הארוך?
3. האם ה"שורת הרווח" היא החזות הכל? או שאני מצליח לשלב בתוך היעדים העסקיים גם השפעה חיובית על הסביבה והקהילה שבה אנחנו פועלים?

בחג הזה, בואו נבחר להיות קצת יותר "אסתר" – מנהיגים שרואים מעבר לכאן ולעכשיו, ובוחרים באחריות. פורים שמח!

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post המודל של אסתר המלכה: אחריות תאגידית בעולם הישן appeared first on דעת.

האכזבה שבאה מבפנים

השבוע מצאתי את עצמי כועסת. על עצמי. עובדת שלי עשתה טעות מקצועית קשה, פשוט כי היא לא עבדה לפי נוהל שלימדתי אותה ושכבר תורגל שוב ושוב. ברגעים כאלו, המחשבה הראשונה היא "איפה אני טעיתי?". האכזבה היא לא רק על התוצאה, אלא על הפער שבין ההשקעה שלי לבין הביצוע בשטח. זה רגע בודד מאוד עבור מנהלת.

הכפשה כנשק

אבל אז הגיע האתגר השני, זה שפוגש אותך בבטן ומייצר תחושת מיאוס אמיתית. עובדת שפוטרה מסיבות מקצועיות ענייניות לחלוטין, בחרה להשתמש בנשק הכי נמוך שיש: הכפשה. היא טענה שאני מפלה נשים נשואות ורוצה בחברה רק רווקים ורווקות. דווקא אצלי? בעסק שבנוי כולו על טהרת הנשים החרדיות, אמהות למשפחות ברוכות? לראות איך מישהי מוכנה לעוות את המציאות בצורה כל כך צינית כדי לכסות על פער מקצועי – זו הכפשה ששורפת בלב. זה ניסיון להכתים מפעל חיים שנבנה בערכים של כבוד והערכה לאישה העובדת.

הבוקר שאחרי:

"גשם של ברכה אחרי ההלם הראשון, ואחרי לילה של נדודי שינה שבהם המילים הקשות הדהדו בראשי, הגיע הבוקר. ירד גשם של ברכה בחוץ, והיה ריח של רעננות באוויר. בתוך השקט הזה, הכרחתי את עצמי להסיט את המבט מהמיעוט – ולהסתכל על הרוב."

נזכרתי ברוב המוחלט והמכריע של העובדות שלי. נשים הוגנות וישרות, מקצועיות מאוד ובעלות מוטיבציה גבוהה, שעושות עבודה מקצועית מדהימה ומלאת תשוקה. ראיתי לנגד עיני את הכרת התודה שלהן למקום העבודה, את ההוגנות ההדדית ואת הקשר המקצועי והאישי שנבנה בינינו לאורך שנים. הבנתי שאסור לי לתת לקול צורם אחד להשתיק מקהלה שלמה של עשייה ברוכה.

האמת היא המגן ניהול דורש עור עבה, מול הכפשה מכוונת ושקרית, הלב מתכווץ. זה אנושי. אבל בסוף, האמת חזקה מהכל וכשמנסים להרעיש, אני בוחרת להקשיב לרוב. העובדות בשטח – הנשים הנשואות והאימהות שצומחות אצלי בעסק יום-יום ומביאות תוצאות מעולות – הן התשובה הכי עוצמתית לכל מילה רעה.
לפעמים צריך "גשם" כזה שישטוף את האבק, כדי שנראה בבהירות כמה הצוות שלנו מדהים וכמה הדרך שלנו נכונה.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post מאחורי הקלעים של הניהול: כשזה כואב בבטן appeared first on דעת.

בעולם הטכנולוגי שלנו, אנחנו תמיד במירוץ אחרי ה"חידוש" הבא. גרסה 2.0, עדכון תוכנה, פיצ'ר רענן. אבל האמת היא שבמשרד (או בפינת העבודה בבית), רעננות היא מושג רחוק. רוב הזמן זה מרגיש כמו עבודה תמידית ושוחקת: אנחנו "משקות" את המערכת בקוד, "מדשנות" אותה באופטימיזציה, ומקוות שלא יצמח לנו איזה באג פראי באמצע הלילה.

ואז מגיע ט"ו בשבט.

פתאום, בין ה-Jira ל-Slack, מופיעה צלחת של פירות יבשים. פתאום יש הפוגה. וזה מצחיק, כי בטכנולוגיה הכל חייב להיות מהיר, אבל ט"ו בשבט מזכיר לנו שצמיחה אמיתית היא דבר איטי להחריד. עץ לא עושה Fast Forward, והוא בטח לא מבקש מהמשתמש "לחכות בזמן שהפרי נטען".

בכל פעם שאני עוצרת לקלף מנדרינה או לנשנש שקד מול המסך, אני מבינה כמה אנחנו צריכות את ה"ירוק בעיניים" הזה. הירוק הזה הוא לא רק צבע של פלסטיק במשרד, אלא השאיפה לנשום רגע. לצאת מה-Loop האינסופי של המשימות ולזכור שגם אנחנו, בדיוק כמו האילנות, צריכות שורשים חזקים כדי לא להתכופף בכל פעם שהשרת קורס.

והנה הפואנטה: הטכנולוגיה נותנת לנו חידושים, אבל הטבע נותן לנו התחדשות. החידוש הוא במוצר, אבל הרעננות היא בנו.

זה בדיוק כמו הכוס הרב-פעמית שלי – היא מזכירה לי שלא הכל בחיים הוא "השתמש וזרוק". יש דברים ששווה לשמר, ששווה להשקיע בהם לטווח רחוק, גם אם בסוף הקפה מתקרר כי הייתי עסוקה בלבנות משהו שיחזיק מעמד.

השנה, בין אישור באג אחד לשני, החלטתי להכניס קצת "פריחה" למשרד. לא רק פירות יבשים, אלא את ההבנה שמותר לנו לעצור, להסתכל מהחלון על הגשם (שהפעם לא רק עושה לנו שפעת, אלא באמת משקה משהו), ולשאת תפילה קטנה שגם העבודה הקשה שלנו תצמיח פירות מתוקים בסוף.

חג לאילנות (ולצוות דעת) שמח!

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post באגים, שקדים ופריחה מלאכותית appeared first on דעת.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post תובנות על העץ הנדיב appeared first on דעת.

אני יושבת בזום, מנסה להיראות כאילו אני שולטת ב-Roadmap של הרבעון הבא. מאחוריי, תליתי רקע וירטואלי של משרד הייטק נוצץ בסיליקון ואלי, אבל המציאות היא שמאחורי הלפטופ יש ערימת כביסה שלא התייבשה מאז נובמבר, כי המייבש החליט לעשות Timeout בדיוק כשהתחיל המבול.

הצוות שלי? הן גיבורות על. אני רואה אותן בריבועים הקטנים של המסך:

• אחת עושה Code Review  תוך כדי שהיא מאכילה תינוק בסימילאק (היא טוענת שזה עוזר לה למצוא באגים בלוגיקה).
• השנייה מנסה לאשר באגים  בזמן שהיא מפעילה מכשיר אדים, והמסך שלה נראה כמו סצנה מתוך "ערפל בערבות אנגליה".
• השלישית: מעלה תיקוני קוד (Commits) תוך כדי שהיא מנסה לשכנע את בן השנתיים שלה שסירופ נגד שיעול זה בעצם "מיץ פטל של גיבורי על". היא עובדת בשיטת ה-Rollback: על כל שורת קוד שהיא כותבת, הילד מוחק שלוש, ובסוף היא מצליחה לעשות Merge רק כשהוא נרדם על השטיח עם הדובי.
• הרביעית: מנהלת את ה-Database ביד אחת, וביד השנייה מנווטת את המדחום הלייזר כמו לוחמת ב"מלחמת הכוכבים". היא היחידה בצוות שמצליחה לעשות Optimization גם לשאילתות וגם לתור של המוקד הטלפוני של קופת חולים בו זמנית, כשהיא מחכה שעה על הקו ומשתקת את המיקרופון (Mute) בכל פעם שהקריין אומר "מקומך בתור הוא…".

בסוף היום, כשהבית סוף סוף משתתק, הגשם דופק על החלון והילדים של כל העובדות ישנים (עם חום, אבל ישנים), אני מסתכלת על הקוד שנכתב היום.

הוא נכתב בין שיעולים, בין אינהלציות, בין שלוליות בכניסה לבית לבין תה קר. וזה קוד מדהים. הוא רץ חלק, הוא יעיל, והוא פותר בעיות מורכבות.

"השיא היה היום בצהריים. קיבלתי התראה על "Critical Error" בשרת. הלב שלי דפק, למרות שגם ככה הוא היה על 120 דפיקות לדקה רק מהמאמץ של לקום להביא כוס מים. פתחתי את הפניה לIT בטירוף, הידיים שלי רעדו על המקלדת (ולא מאדרנלין, פשוט מצמרמורת של 39 מעלות), ואז הבנתי שהטעות הקריטית היחידה היא ששכחתי לסגור את המיקרופון בזום כשנפלט לי אנחת ייאוש של: 'אלוהים, רק שמישהו יביא לי תה'.

מנהל הIT, פשוט הנהן בהבנה ושאל אם אני צריכה שמישהו יעשה Pull Request למשלוח של וולט מהבית מרקחת הקרוב."

בסוף היום, כשהבית סוף סוף משתתק, הגשם דופק על החלון והילדים של כל העובדות ישנים (עם חום, אבל ישנים), אני מסתכלת על הקוד שנכתב היום.

הוא נכתב בין שיעולים, בין אינהלציות, בין שלוליות בכניסה לבית לבין תה קר. וזה קוד מדהים. הוא רץ חלק, הוא יעיל, והוא פותר בעיות מורכבות.

כי זה הסוד שלנו: טכנולוגיה היא מדע מדויק, אבל ניהול הוא אמנות הבלתי אפשרי.

מי שיכולה לדבג מערכת מורכבת כשברקע יש "מסיבת נזלת" ושלושה ילדים שרבים על השלט – יכולה לנהל את העולם. המעסיקים שמחפשים "עמידות בלחץ"? הם לא צריכים מבחני אישיות. הם פשוט צריכים לראות אמא טכנולוגית מתפעלת תקלה בייצור ביום גשום של ינואר.

אנחנו לא רק כותבות שורות קוד, אנחנו כותבות את המדריך להישרדות אנושית במצבי קיצון. וזה ה-Feature הכי חזק במערכת.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post המלחמה על רוחב הפס (והשפיות) appeared first on דעת.

כמו מרבית הציבור הדתי והחרדי, גדלתי וחונכתי על פי לוח השנה העברי בלבד, המושתת על מולד הירח. לוח השנה האזרחי או הגרגוריאני, המבוסס על מחזור השמש, ולפי חלק מהתפישות נחשב ל"לוח השנה הנוצרי", לא היה קשור אלי כלל במקרה הטוב, או אפילו נאסר לחלוטין לשימוש במקרה הפחות טוב. כל שכן, גם חגיגות תחילת השנה שהתלוו אליו. בגיל 18 שכתבתי את השקים הראשונים בחיי, הקפדתי לרשום את התאריך העברי בגאווה ובגאון והתעלמתי בעקשנות מרעו הלועזי. עם השנים התגמשה מעט עמדתי בנושא.

"אני ואתה נשנה את העולם", שר אריק אינשטיין. אני מציאותית יותר ומכירה בעובדה שכנראה אינני יכולה לשנות את העולם במעשה דרמטי, לא בשנה אזרחית זו ולא בשנים האזרחיות הבאות.

יש הקושרים את ראש השנה האזרחי לאפיפיור סילבסטר, שכיהן במאה הרביעית לפני הספירה. בפועל נחגג ראש השנה החדשה בכל רחבי העולם, גם במדינות שהדת הרשמית בהן איננה כלל הנצרות,כדוגמת: תאילנד, יפן, טורקיה והודו. אמנם, סילבסטר נפטר ב-31 לדצמבר אך בנצרות נחגג חג המולד לרוב ב-25 בדצמבר, כאשר ה-31 הוא כמעט חסר ערך דתי בהקשר זה. גם הטענות על אופיו האנטישמי לכאורה של האפיפיור סילבסטר אינן מגובות מבחינה היסטורית. למעשה, מציין ה-31 בדצמבר תאריך שהוא בעיקר ראש שנת הכספים החדשה. בעבר הייתה שנת הכספים נפתחת בראשון לאפריל, המקביל לחודש העברי ניסן, שלפי המשנה הוא ראש השנה למלכים. במציאות שכזו, השנה האזרחית החדשה איננה נופלת תחת ההגדרה "לא שלנו" אלא נקשרת לחיי היומיום של כל אחד מאיתנו, אם ירצה ואם לא, ברמה הכלכלית, העסקית, התרבותית והארגונית.

לפני שנה אזרחית חדשה, כמו לפני ראש השנה היהודי, נבחרים 100 אנשי השנה המשפיעים ביותר, העיתונים מתמלאים בסיכומים, ברדיו נערכים מצעדים שונים ונשמעות ספקולציות והערכות לגבי השנה הבאה. מבחינתי, תאריך השנה האזרחית החדשה הוא אכן הזדמנות נהדרת לערוך סיכומים ולהתכונן לקראת הבאות. אם כי, בפועל ניתן לערוך סיכום גם בכל תאריך אחר – בין אם פעם בשנה ובין אם חמש פעמים בשנה, בין אם בתחילת כל חודש או אפילו לפני השינה בכל לילה. חשבון נפש זה הוא הזדמנות אמיתית להביט בהישגים ולהתכונן לקראת הבאות.

"אני ואתה נשנה את העולם", שר אריק אינשטיין. אני מציאותית יותר ומכירה בעובדה שכנראה אינני יכולה לשנות את העולם במעשה דרמטי, לא בשנה אזרחית זו ולא בשנים האזרחיות הבאות. עם זאת, אני בהחלט יכולה לשנות במסגרת מעגל ההשפעה שלי. וזה המון! גם לשינוי מקומי ישנה השפעה אוניברסאלית עצומה, ממש כמו "אפקט הדומינו". מספיק שאבן אחת תזוז כדי שהשורה כולה תתחיל לנוע הלאה, די להשליך אבן זעירה אחת לתוך מאגר מים גדול כדי לעורר אינסוף גלים מסביב, ובכך אני רואה את תרומתי בשנה אזרחית זו ובכל אחד מימי השגרה. מסיבות אלה, ראש השנה האזרחית הוא בעיקר תאריך בו אני שואלת את עצמי מה ניתן לשפר ביחס לשנה האזרחית הקודמת, וכיצד אוכל לתרום את תרומתי לעולם טוב יותר בעתיד, מבחינה מקצועית ומכל בחינה אחרת.

צוות חברת "דעת" מאחל לכולם שנה אזרחית פורייה ומלאה בשפע ובהצלחה.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post שנה אזרחית חדשה – מה היא קשורה אלי? appeared first on דעת.

אני מוצאת את עצמי משקיעה שעות בכתיבת הצעות מחיר מורכבות, מנתחת אפיונים, בונה ארכיטקטורה, מנסה לדייק כל שורת תקציב – ושולחת אותן לחלל ריק. שום התייחסות, שום מענה, ובטח שלא זכייה. 

המרדף הבלתי פוסק הזה אחרי עבודה נוספת לצוות, האחריות להשאיר את המערכת משומנת ופעילה, מרגיש לפעמים כמו ריצה אחרי רוח. כשפרויקט שסמכת עליו לא קורה, קל מאוד להרגיש שהקרקע המקצועית נשמטת, ושהמאמץ פשוט לא נושא פרי.

ואז אני מגיעה הביתה, ומגלה שהבור השחור לא נשאר במשרד. הוא מחכה לי שם, בין הקירות שאמורים להיות המבצר שלי, והוא נראה כמו הרים של מטלות שאין להן סוף.

אני פותחת את המקרר, והייאוש מכה בי. המקרר מלא – יש ירקות, יש גבינות, יש הכל – אבל אין "אוכל". אין לי דקה פנויה לעמוד ולבשל, והמחשבה על להתחיל לקצץ, לטגן ולהכין ארוחה חמה למשפחה נראית באותו רגע כמו משימה בלתי אפשרית. התסכול הזה, לעמוד מול שפע של מוצרים ולא להיות מסוגלת להוציא מהם מנה מבושלת כי האנרגיה פשוט נגמרה, הוא סוג של שיתוק.

אבל אז, בתוך החושך הזה, אני מזכירה לעצמי לעצור. פשוט לעצור ולספור. Count your blessings.

אני מסובבת את הראש ורואה את הערמות. הרים של בגדים שזקוקים לגיהוץ. הם עומדים שם כבר ימים, תזכורת אילמת לכל מה שלא הגעתי אליו. אני אפילו לא מוצאת את הכוח לפתוח את קרש הגיהוץ, להעמיד אותו בסלון ולהתחיל ליישר את הקמטים. זה לא רק הבגדים; זו התחושה שהבית "מנצח" אותי, שהמחויבויות למשפחה הן משקולת שאני לא מצליחה להרים.

ברגעים האלה, קל מאוד ליפול לבור שחור שאין בו קרן אור. הכל נראה אפור, עייף וחסר טעם.

אבל אז, בתוך החושך הזה, אני מזכירה לעצמי לעצור. פשוט לעצור ולספור. Count your blessings.

אני לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה להודות, מהשורש אל הענפים:

• קודם כל, אני מודה על החיים עצמם. על המתנה הזו שניתנת לי בכל בוקר מחדש.
• אני מודה על האמונה שלי. על הכוח להאמין שיש יד מכוונת ושיש משמעות גם לרגעים הקשים.
• אני מודה על הבריאות. על הגוף שמחזיק אותי ומאפשר לי לפעול בעולם.
• אני מודה על הבעל והילדים שלי. על העוגן שלי, על האהבה שמקיפה אותי ועל הזכות להיות עבורם ולמענם.

ואחרי מחשבה אני ממשיכה להודות 

• אני מודה על זה שיש לי את היכולת לכתוב הצעות מחיר, על המוח המקצועי שלי ועל הצוות שסומך עליי, גם אם הדרך לפרויקט הבא לפעמים פתלתלה.
• אני מודה על המקרר המלא. נכון, לא בישלתי היום, אבל הבית הזה שופע כל טוב. אנחנו לא רעבים.
• אני מודה על ערמות הבגדים. הן מעידות על משפחה חיה, פועמת, שיש לה חיים מלאים בחוץ.
• אני מודה על הזכות להיות הלב של הבית הזה, על המחויבויות האלו שמזכירות לי כמה אני משמעותית עבור האנשים שאני אוהבת.

זה נשמע פשוט, אולי אפילו פשוט מדי, אבל ברגע שאני בוחרת להודות – משהו בכימיה של היום משתנה. השמיים פתאום מתבהרים, העננים הכבדים זזים הצידה, ומגיע אור השמש המרפא. זה לא שהצעות המחיר נחתמו מיד או שהבגדים התגהצו מעצמם, אבל הפרספקטיבה השתנתה. אני כבר לא בבור. אני באור.

הודיה היא לא התעלמות מהקשיים, היא פשוט ההבנה שגם בתוך הלחץ והעומס, יש לנו כל כך הרבה על מה לומר תודה. וברגע שזוכרים את זה, הכול הופך לאפשרי יותר.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post כששום דבר לא מתקמפל: על הימים שבהם האור נעלם בתוך העומס appeared first on דעת.

אך חג החנוכה איננו קשור רק למאכלים מטוגנים בשמן ולהצלחתם של גברים יהודיים במלחמתם לחופש דתי ולעצמאות לאומית. חג החנוכה קשור, לפי המסורת, גם למאכלי חלב ולמעשה גבורה לא פחות אמיץ של אישה חכמה אחת ומעט פחות ידועה – יהודית.

גבורתה של יעל

בפרק ה בספר שופטים נושאת דבורה הנביאה את שירתה המפורסמת על הניצחון במלחמה נגד סיסרא, שר צבא יבין מלך חצור. בשירתה היא איננה שוכחת את מעשה גבורתה של יעל ומברכת את רעתה: "תבורך מנשים יעל, אשת חבר הקיני, מנשים באהל תבורך. מים שאל חלב נתנה… ידה ליתד תשלחנה וימינה לעלמות עמלים והלמה סיסרא, מחקה ראשו ומחצה וחלפה רקתו". בספר שופטים, פרקים ג' ו-ד', מתוארת מלחמת הגבורה נגד צבא סיסרא. מלחמה זו התנהלה בפיקודו של ברק בן אבינועם באזור נחל קישון והר תבור. ברק, שהכיר היטב את השטח, הצליח בתחבולה מתוחכמת למשוך את צבא סיסרא אל אזור אגן הניקוז של הנחל, שבתקופת שיטפונות החורף הופך לביצה גדולה וטובענית. צבא סיסרא, שהגיע למקום, שקע עמוק בבוץ ולא הצליח להילחם בצבא הקטן והמיומן של ברק. סיסרא המיואש נס על נפשו מאיימת צבאו של ברק והגיע במנוסתו אל אוהלה של יעל, אשת חבר הקיני. יעל קיבלה את סיסרא המבוהל בנימוס והגישה לו ספל חלב טרי. לאחר שנרגע מעט, הציעה יעל לסיסרא לשכב לישון. סיסרא שקע בשינה עמוקה, ויעל הוציאה את יתד אוהלה ונעצה אותו ברקתו. במעשה זה הכריעה יעל את המלחמה.

חנוכה וסיפור גבורתה של יהודית

סיפור גבורתה של יהודית, הקשור לחג החנוכה, ידוע פחות. שכן, ספר יהודית שייך ל"ספרים החיצוניים" שנכתבו לאחר חתימת התנ"ך ולא נכללו בתוכו. לפי המסופר בספר, הולופרנס, שר צבאו של נבוכדנצר, פלש לארץ ישראל במסע כיבושיו, כשפניו מועדות לעיר ירושלים. בני ישראל שחששו שהולופרנס יגיע לירושלים ויטמא את המקדש, הוציאו צו מיוחד לערי הצפון לעצור אותו בדרכו. כתגובה החליט הולופרנס להטיל מצור על העיר "בתוליה" בצפון השומרון. לאחר שמלאי המים אזל ובעיר נואשו מתקווה, החליטו להמתין עוד חמישה ימים לישועת האל, ואם זו לא תגיע, להיכנע. אך יהודית, שהייתה אלמנה יפיפייה, עשירה ובת למשפחת כוהנים מפורסמת, לא נכנעה. היא קיבלה את אישור המועצה ויצאה בדרכה למחנה הולופרנס. במחנה טענה יהודית, כי גורל היהודים בעיר נחרץ לאבדון וביקשה את חסותו של הולופרנס. חייליו של הולופרנס נשבו ביופייה של יהודית, הוקסמו מאופייה והאמינו בכנות כוונותיה. גם הולופרנס, שנשבה בקסמיה, אפשר לה לעשות ככל העולה על דעתה במחנה.

כמה ימים לאחר מכן ארגן הולופנס משתה, אליו הזמין את יהודית במטרה לפתותה. במהלך המשתה נשארו הולופרנס ויהודית לבד, והולופרנס היטיב לבו במאכלי חלב וגבינה שהביאה עימה. מליחות הגבינה הגבירה את צימאונו של הולופרנס והוא הרבה לשתות יין. לאחר זמן לא רב השתכר הולופרנס לגמרי, נפל על מיטתו ושקע בתרדמה עמוקה. במכת חרב מהירה אחת הסירה יהודית את ראשו מעליו ושבה אל העיר כשהיא נושאת אותו בתרמילה. עם בוקר, כשגילו חייליו של הולופרנס את גופתו נאחזו בהלה גדולה, נמלטו מהמקום, והעיר בתוליה הכריזה על ניצחונה במלחמה. מותו של הולופרנס הוביל לתשועה גדולה לעם ישראל, והוא נקשר לחג החנוכה בשל ניסיונותיו של נבוכדנצר להעביר את עם ישראל על דתו, בדומה לשלטון היוונים. לפי גרסה אחרת, שמה של יהודית הוא כשמה של בתו של מתתיהו המכבי, וכך נוצר הקשר לחנוכה.

סיפורה של יהודית מזכיר מאוד את סיפורה של יעל. אומץ הלב, התחכום, הנחישות, השימוש בתחבולות וגם שתיית החלב חוזרים בשני הסיפורים. סיפורים אלה נותנים מקום של כבוד גם לנשים ולמעורבותן הפעילה במאורעות החשובים של העם היהודי לדורותיו; נשים בודדות שבאומץ לבן ובחוכמתן הצליחו להערים על גדולי המפקדים ולהכריע גורלות.

מעמדן של נשים השתפר מאוד לאורך הדורות. היום, שלא כמו בתקופת התנ"ך, כדי להשפיע ולהיות מעורבות, נשים אינן צריכות לסכן את חייהן, לפעול לבד או לנקוט בתחבולות ערמומיות. היום עובדות חברת "דעת" הן חלק בלתי נפרד ממארג החברה ומשוק העבודה בישראל, והן נוטלות חלק שווה בעשייה ומפגינות מיומנות מקצועית שאיננה נופלת מזו של גברים. ולבסוף, חג החנוכה הוא הזדמנות לשוב ולחגוג את חירותנו שנקנתה בגברותם של גברים ונשים כאחד.

חג אורים שמח.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post חג החנוכה וגבורתה של יהודית appeared first on דעת.

אז מה קרה שם?

הסיפור על יהודית בת יוחנן כהן גדול מספר על גזירה מצמררת שפקד ההגמון על כלות ישראל. ההוראה היתה פשוטה ומסמרת שיער- כל כלה בליל חופתה מובלת אל ההגמון תחילה ורק למחרת היא רשאית לחזור לבעלה הטרי.
רבים מהעם נמנעו מלחתן את בנותיהן בעקבות הגזרה, אבל כך או אחרת חתונות התקיימו ובמשך קרוב ל4 (!!) שנים צעדו בנות צעירות ומפוחדות בערב חתונתן ישר מהחופה אל אוהל ההגמון.

תעצורנה רגע ותחשבו איפה הייתן לפני 4 שנים ואיפה אתן היום. עבר הרבה זמן, נכון?
זהו פרק הזמן בו חולל באכזריות כבודן של בנות ישראל. בשיטתיות, בידיעת בני משפחתן, חברותיהן ובעליהן.

ביום חופתה של יהודית, היא החליטה לעשות מעשה. למענה, למען בנות אותו הדור שסבלו ואלו שישבו בביתן ונמנעו מלהתחתן.
בעת שהובילוה לחופה, היא נעצרה, קרעה מעליה את בגדיה ונעמדה כפי שהיא אל מול האורחים המכובדים, ראשי העם ובני משפחתה.
יהודה המכבי (אחיינה) ביקש להורגה, אך היא אומרת לו בקור רוח: "היאך אתבזה לפני אחי ורעי ולא אתבזה בעיני ערל וטמא שאתם רוצים למעול בי ולהוליך אותי לשכב אצלו?". בשפה מודרנית: "זה שאתם מובילים אותי לאוהלו של ההגמון הנוכרי זה בסדר, אבל שתראו אותי כך מול עמי זה כבר יותר מדי בשבילכם?".

המשך הסיפור כמו שמופיע באוצר המדרשים (עמ' 192) מתאר:
"…כיון ששמע יהודה וחביריו כך, נועצו יחדיו להרוג ההגמון. מיד הלבישו הנערה בלבוש מלכות ועשו חופה של הדס מבית חשמונאי עד ביתו של הגמון…והיו מזמרים ומרקדים עד שבאו לבית ההגמון. כיון ששמע ההגמון כך אמר לשריו ועבדיו 'ראו אותם שהם מגדולי ישראל מזרע אהרן הכהן כמה הם שמחים לעשות רצוני ראויים הם לכבוד גדול', וצוה להוציא חוץ שריו ועבדיו ונכנס יהודה וחביריו עם אחותו אצל ההגמון וחתכו ראשו ובזזו כל אשר לו. והרגו שריו ועבדיו ודרסו היונים עד גמירא.
וישראל שהיו בעיר היו ברתת וברעד בשביל אותם בחורי ישראל. יצאה בת קול ואמרה נצחו טליא דאזלו למעבד קרבא באנטוכיא וחזרו אותו בחורים וסגרו השערים ועשו תשובה ועסקו בתורה ובגמילות חסדים".

***

סיפורה של יהודית האלמנה שונה, יש הגורסים כי הוא המשך ישיר לרצח ההגמון ע"י המכבים. מאידך, יש הטוענים שהוא קדם לו ואולי רק הוא התחרש. מכל מקום, זהו סיפור המעשה:

בימי החשמונאים (ואולי היה זה עוד בימיו של נבוכדנצר) צר הולופרנס על אותה העיר בה התגוררה יהודית, האלמנה המיוחסת. המצור התקיים מכיוון שיושבי יהודה הקשו על המצביא את המעבר לירושלים לצורך כיבושה. העיר עומדת להיכנע וכשרואה זאת יהודית היא מבקשת מראשיה לתת לה לצאת מהעיר. היא לא מספרת להם את שמתכננת לעשות ומקווה שה' יצליח דרכה.
המשך הסיפור מוכר, היא יוצאת מהעיר וניגשת למחנה הולופרנס. שם היא מצהירה כי היא בורחת מהעיר שגורלה נגזר וכעת תנחה את הולופרנס בכיבושה.
יופיה של יהודית פותח בפניה שערים והיא מובאת אל הולופרנס ומוזמנת להישאר.
כאשר הם נשארים ביחידות, יהודית משקה אותו לשכרה, כורתת את ראשו באמצעות חרבו ונמלטת חזרה אל תוך חומות העיר. כשראשו של הולופרנס מוצג לעיני חייליו – הם נסוגים מיד, ויהודה כולה ניצלת מכיבוש.

***

שני סיפורים. תובנה אחת

במרכז שתי העלילות עומדים שני כוחות נשיים עוצמתיים.

בסיפור הראשון, יהודית מבצעת מהלך פרובוקטיבי.
היא פועלת כך מסיבה פשוטה מאד: היא מודעת היטב כי היא לא 'עוד' כלה המובלת אל ההגמון. היא מיוחסת ויש בידיה את הכוח לעשות צעד נועז שיוביל לשינוי אמיתי. אמנם היא מסכנת את עצמה אל מול זעמם של בני משפחתה אך זהו סיכון קלוש בעיניה לעומת המטרה העיקרית שלה- להפסיק את הולכת בנות ישראל כצאן לטבח בכל ליל כלולות.
יתכן והיא לא חשבה כלל כי היא תציל את כל העם, סביר להניח שהיא האמינה שאולי תזעזע את העם והם יפעילו לחץ לביטול הגזרה או להתקוממות נקודתית. אך במעשיה היא למעשה פתחה את המרד שהביא להצלת ושחרור העם מידי היוונים במובן הרוחני והגשמי כאחד.

לעומתה, פועלת יהודית האלמנה בצנעה ובשקט. היא לא מספרת לאיש על תוכניותה ולא מתגרה בעם. אך ורק כוחה הנשי עומד לצידה, לא ייחוס ולא גימיק תקשורתי, רק היא ונשיותה.
יכול להיות שגם היא סברה כי היא מצילה רק את העיר שלה ולא את כל העם, אך ע"פ סיפור המעשה אנחנו כבר יודעים שהיא הביאה לתפנית חדה במלחמה ולהצלת העם.

ואולי יש שני סיפורים, כי ישנן שתי אמיתות.
אולי כשהמטרה טובה ורואה את טובת הכלל והעם – גם צעד פרובוקטיבי יזכר לדורות כמעשה גבורה.
ואולי כשפועלים לבד ובצנעה, מגלים בסוף כי הבאנו לסיפור ישועה שיפורסם בכל בית יהודי, 8 ימים, כל שנה.

השנה, בכל אחד מערבי חנוכה אקדיש חצי שעה לאחר הדלקת הנרות ואקשיב ליהודית, המספרת לי כי לכל אישה יש עוצמות אדירות ויש יכולות להציל עם שלם. כי הם לא רק היו באותו הנס, הן היו הנס בעצמו.

חנוכה שמח

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post #me too גם בחנוכה. פוסט אורח appeared first on דעת.

אני מעלה בדמיוני את מראה הלהבות ומהרהרת… גם כשהנר קטנטן וגם כשהשמן בכוסית או-טו-טו נגמר, הלהבה שומרת על גודל יציב. למתבונן מן הצד אין כל דרך לדעת כמה שעווה-שמן-זמן נותר לנר לבעור. רוב השלהבות בוערות היטב עד שלפתע הן עוצרות, מפרפרות וכבות באחת (אם כי יש גם מעט פתילות שעוברות בסופן תהליך גסיסה איטי וממושך, מפיצות עשן ובוערות בגחלת זעירה עד שהן גוועות).

מסופר על רבי ישראל סלנטר שעבר ברחוב בשעת לילה מאוחרת וראה סנדלר שעדיין עסוק במלאכתו. רבי ישראל סבר שכבר מתאים היה לסגור את החנות וללכת לישון; ובפרט כשנכנס לבית המלאכה וראה שהסנדלר עובד לאור נר שלא נותר ממנו כי אם טיפ-טיפה – עוד מעט ייגמר וייכבה מאליו, מאותת שנגמר עוד יום.

הוא שאל את הסנדלר לפשר עבודתו בשעה המאוחרת כל כך.

ענה לו הסנדלר במשפט שנחקק בתודעתנו לנצח, משפט שהוא תמים אך בו זמנית גם עמוק ומשמעותי: "רבי, כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן".

רבי ישראל לקח את המשפט כלקח מעשי מאד לחיים: כל עוד נר נשמתו של האדם חי, אפשר לתקן.

המחשבה היהודית מתייחסת בהרחבה רבה לדמיון שבין הנר והאדם, היונק מן הפסוק "נר ה' נשמת אדם". בהכירי את התפיסה הזו, עלו בדעתי שתי נקודות מעניינות.

כמו הנר, ששומר על תפקוד מלא ואור אחיד עד לרגע האחרון, גם הסנדלר לא התעסק עם ממד הזמן, לא התעניין בתהליכי המעבר בין העבר, ההווה והעתיד או בשאלה כמה זמן נותר לו – אלא חי חיים של עשייה מלאה ושל ניצול אופטימלי. הזמן מבחינתו היה רק מסגרת, אותה קידש ומילא ביצירה, בתיקון, בחיים. הוא לא בזבז אף רגע. המשיך בשגרה הברוכה, המעשירה, עד תומה – ואם זכה, קם למחרת לעוד יום מלא.

אם רק אוכל גם אני לחיות כך, בניצול מלא של כל יום כל רגע וכל שעה….

ונקודה נוספת. האמירה של הסנדלר באמת תמימה. הרי לא כל דבר אפשר לתקן! העולם מלא בפגמים, בפגעים, בקשיים, בהזדמנויות שהוחמצו ובמציאות שלא תמיד מאירה פנים ונעימה.

אבל הנר כאילו אינו מכיר בכך. הוא מאיר לכל המצבים, לכל התיקונים ולכל ההתמודדויות באור שווה. האור שלו נשאר בהיר וזך, הוא כאילו מתעלם מן המציאות הסובבת אותו, נאחז בעקשות ובהתמדה בפתילה וממשיך לשאוף כלפי מעלה. איך הוא עושה את זה???

ייתכן שסודו של הנר הוא שהוא אינו בררן. הוא מוכן לבעור מתוך שמן זית או פרפין טהור, מתוך שמן סויה או שמן דגים ואפילו מתוך דלק או נפט. מכולם הוא מצליח להפיק אנרגיה של אור, של חום, של התעלות.

וכמו הנר, כך גם האדם. גם הוא מסוגל להפיץ אור וחום ולשמור על זקיפות קומה, מתוך כל חומר בעירה שהחיים מזמנים לו, בכל המצבים ואל מול כל המאורעות. לא להילחם בהם, אלא לקבל אותם. לשהות בהם. לחוש אותם. להטמיע בנפשו את המסרים שלהם. לקבל את החולי, גם כשהוא סופני; לקבל את הזקנה כחלק מהחיים; לקבל את העוני, את הלבד, את כל יתר ניסיונות החיים; לקבל מצבים שאינם נעימים לי, ללמוד לחיות אתם ולעבור מתחושה של מציאות בלתי-רצויה לתחושה שאפשר להאיר גם מתוך המצב הזה. לקבל את העובדה שלא כל הרצונות שלי יתגשמו ולהבין שלא תמיד חייבים להבין למה העולם מתנהל דווקא כך ולמה דווקא אני. לקבל ולהשלים עם המציאות.

בעיניי המקום הזה של ההשלמה, הוא הוא העלייה כלפי מעלה, כלפי דמות האדם שאני שואפת להיות.

תודה למיכל חברתי על הסיוע בגיבוש המחשבות

חנוכה שמח!

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post או-טו-טו חנוכה. appeared first on דעת.

אני זוכרת שקראתי את זה וחייכתי לעצמי. חשבתי שהיא עוד רחוקה מהתחתית שלי – באותה תקופה, לחמם את אותה כוס קפה במיקרו פעם שנייה ושלישית היה הסטנדרט שלי.

ביום חמישי האחרון זה קרה שוב.

טניה המסורה הגיעה לארגן את המשרד בסוף היום. היא ראתה אותי יושבת ליד השולחן, ושוב לצידי כוס קפה קר, ושאלה בעדינות: "להכין לך קפה חדש?"

הקפה הקר הוא העדות לחיים שקורים.

עניתי לה שחבל. שזה כבר הקפה השלישי שאני שופכת היום אחרי שחומם שוב ושוב ושוב. ובאותו רגע, נזכרתי באותו טור ישן.

אבל הפעם, המחשבה הייתה אחרת לגמרי.

פעם, כוס קפה קרה הייתה סימן לכישלון ניהול זמן, לעייפות קיצונית, למרוץ עכברים סיזיפי. אבל היום? אחרי הקורונה, אחרי המלחמה, אחרי ימים שבהם השקט היה רועש מדי והיומן היה ריק ומפחיד – למדתי להסתכל על הקפה הקר שלי אחרת.

הקפה הקר הוא העדות לחיים שקורים.

הוא ההוכחה לכך שהיום שלי מלא. שיש לי מטלות בבית ובמשרד, שיש אנשים שצריכים אותי, שיש עשייה "בפנים" ו"בחוץ". הוא הסימן לכך שהעולם מסתובב, שהעסק חי, שהמשפחה נושמת.

אז כן, הקפה שלי שוב התקרר כי נכנסה שיחה חשובה, או כי הילד היה צריך עזרה, או כי פשוט הייתי עמוקה בתוך עבודה משמעותית.פעם קראתי לזה "תחתית". היום אני קוראת לזה זכות.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post מה למדתי מכוס קפה שחוממה שלוש פעמים במיקרו? ☕ appeared first on דעת.

רגע. מה קורה כאן? מה התאריך היום? האם לא התחלנו זה עתה את חודש חשוון?
חנוכה יחול בעוד כחודש וחצי והסופגניות כבר מככבות. לרגע התחשק לי לקנות, ובכל זאת החלטתי לשמור לעצמי את החגיגה המתוקה לימי החנוכה ולהישאר בהווה הנוכחי, בימים "הרגילים".
בדרכי החוצה מהמאפיה חשבתי שאולי התופעה הזו מייצגת רצון לברוח מימי השגרה לרגעי השיא של החגים, בריחה מתקופה אפורה, מעול המטלות השגרתיות, האתגרים הבלתי פוסקים והחד-גוניות שחוזרת על עצמה, לימים של גיוון, מטלות שונות, אתגרים אחרים ויציאה מוחלטת מן השגרה.

איזו מהם עדיפה – השגרה – או היציאה ממנה?

ניחוח חגי תשרי עדיין עולה באפי. במקרר ריבת אתרוגים והשכנים ממול עדיין לא פירקו את הסוכה (שלא לדבר על העודפים שיש להשיל…). אבל חוש הריח שלי בלבל אותי לרגע כאשר נכנסתי הבוקר למאפיה והרחתי את הסופגניות

אברהם לינוקלן, נשיאה ה-16 של ארה"ב, אמר פעם: "אלוקים אוהב במיוחד את האנשים הפשוטים. מנין לי לדעת זאת? עובדה שהוא ברא כה רבים מהם!"
אני לא מאמינה שיש "אנשים "פשוטים" ואנשים "לא פשוטים". אבל האם יש ימים "פשוטים"? הלא נרצה או לא נרצה, הקב"ה ברא את עולמו כך שיש מעט ימי חג גדולים ורְווּיֵי עוצמות, והרבה ימי חול אפורים ושגרתיים.

אם נשליך מהאנשים לימים, ונאמץ את כיוון המחשבה שאין ימים פשוטים, אם נחליט שלכל יום יש את האיכויות שלו ונדע לנצל כל יום ויום, אולי נבין מסר.

הרי לא חוכמה לשמוח, לצמוח ולפרוח, וגם לגלות כישרונות וכוחות-על, במאמץ קצר-המועד, המאתגר והמרגש של החגים, הרוויים סממנים חיצוניים שנועדו להזכיר לנו באופן תקופתי את סולם הערכים שלנו, את הייעוד שלנו ואת המצפן המוסרי והאנושי שמכוון את חיינו.
אנחנו נמדדים דווקא בימי השגרה. ביכולת להתמיד, בלי סופגניות ובלי סוכה, ביכולת לפתח את כושר העמידה, להשקיע מאמץ באופן שוטף ולבנות עליהם עולם של נאמנות, יציבות, עומק והתקדמות בלתי פוסקת, עקב בצד אגודל. ביכולת להבין שהחגים לא רק מאירים את הימים שבאים אחריהם – אלא ניזונים ויונקים מכל מה שזרענו וטיפחנו בתקופה שקדמה להם.

ובגלל שיצאתי מהמאפיה בהחלטה ללמוד להתבונן בחיי השגרה, לחיות אותם בעומק, למצוא את היפה והמתוק, יצאתי גם עם… לחמניות מתוקות.

בברכת חודש מהנה,
נילי 

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post ימים "פשוטים" appeared first on דעת.

החג שחותם את סדרת חגי תשרי הוא שמיני עצרת, והפעם החלטתי להתמקד בו. כפי ששמו מעיד עליו, זהו חג של עצירה והשהייה – של המתנה רגעית לקראת היציאה לשנה חדשה ולקראת החזרה לשגרה. שמיני עצרת מכין אותנו לקראת הבאות, ולכן מבחינה זו יש לו חשיבות רבה ביותר.

שמיני עצרת במקורות
בספר ויקרא, בפרק כ”ג נכתב: “…ביום השמיני מקרא קודש יהיה לכם והקרבתם אשה לה’ עצרת הוא, כל מלאכת עבודה לא תעשו”. בספר במדבר, פרק כ”ט ניתנת הוראה דומה: “ביום השמיני עצרת תהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו”. משמעותו המילולית של המונח “עצרת” היא “עצירה” וגם “כינוס”. לפי הכתוב, ביום שמיני עצרת יש לעצור הכול, לחדול מעבודה עוד יום אחד, להתכנס ביחד ולחגוג בשמחה. רק לאחר מכן ניתן להמשיך הלאה.
היום חוגגים ביום שמיני עצרת את שמחת תורה – החג בו מסיימים לקרוא את כל חמשת חומשי התורה. שמחת סיום קריאת התורה היא גם הכנה לקראת קריאה חוזרת של חמשת ספרי התורה המתחילה בפרשת “בראשית”.

משמעות החג
משמעותם של ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות ברורה. אך מה משמעות אותה עצירה או המתנה של שמיני עצרת?
בתקופת בית המקדש הוקרבו במהלך ימי חג הסוכות שבעים פרים למען כפרתן ושלומן של כל אומות העולם. חז”ל פירשו, כי לאחר העיסוק האינטנסיבי בענייני העולם כולו, ביקש הבורא ביום שמיני עצרת לעצור לרגע אינטימי נוסף עם החוגגים, ממש כמו אב המתקשה להיפרד מבניו ומבקשם להתעכב עמו עוד מעט. אמנם לכאורה עצירה של יום נוסף איננה משנה דבר, אך העצירה ביום שמיני עצרת איננה סתם עיכוב טריוויאלי. עצירה זו עוצרת עמה גם את הקדושה והכוח שהצטברו במהלך החגים, משמרת אותם ומאפשרת להם להאיר מעתה והלאה על כל ימות השנה. זמן זה מקל על הפרידה מכל הטוב שבחגים, ואף מסייע לשוב לשגרת החיים בכוחות חדשים.

צוות עובדות חברת “דעת” מאחל לכם ולבני משפחותיכם חג שמיני עצרת שמח ושנה מלאה אור ושפע.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post רגע לפני שתקופת החגים חולפת: שמיני עצרת appeared first on דעת.

בניגוד למצוות אחרות, שבהן נאמר "לפום צערא אגרא" (לפי הצער – השכר), בסוכה קיים דין ייחודי לפיו "מצטער פטור מן הסוכה"‏‏, כלומר אדם שהשהות בסוכה גורמת לו לצער ועגמת נפש, פטור ממנה. הרמב"ם, למשל, מציין שאדם שאינו יכול לישון בסוכה בשל הרוח או הזבובים והפרעושים פטור מלקיים את המצווה‏.

ומנגד, מובא בגמרא, שלעתיד יבואו אומות העולם בטענה לבורא העולם שאם היו מחויבים במצוות, הרי היו מקיימים אותן. ובורא עולם יציע להם לקיים את המצווה הלכאורה קלה ביותר, ישיבה בסוכה. בסך הכל לשבת, בצל, בתחילת הסתיו. היש נעים ויפה מזה? ואז, יוציא הבורא חמה מנרתיקה, כבתקופת תמוז, ו "כל אחד בועט בסוכתו והולך לו".
בעצם, מה קורה פה? האם התורה וההלכה מכילה אותנו ואת הקושי שלנו לשבת בסוכה ופוטרת לא רק את מי שקשה לו, כגון חולה, אלא גם את מי שהישיבה בסוכה מצערת אותו, ואילו, לאומות העולם באים בטענות על הקושי לשבת בסוכה בשיא החום?

תשובה אחת היא תגובת האדם. היהודי יוצא מהסוכה ואילו האדם מאומות העולם, בועט בסוכתו בדרך החוצה. הבעיטה מראה כעס וזלזול כלפי מצוות הסוכה.

אבל השבוע חשבתי על תשובה אחרת.
חתונה, לידה, בר/בת מצווה ואפילו סעודות חג והחג המשמח ביותר, חג הפורים, כולם כרוכים בהמון מאמץ פיזי, התארגנות, עמידה בלחץ, קניות, התרצצות, הוצאות כספיות ועוד ועוד. אבל כאשר אנחנו עושים את כל ההכנה בשמחה, הקושי לא רק שלא נחשב, הוא גם לא מורגש.
סוכות הוא חג שמחתינו. בסוכות מופיע הציווי לשמוח. אדם שמצליח לקיים ציווי זה, לא יחוש בקושי ובאי נוחות של ישיבה בסוכה. ולא יגיע למצב של מצטער. כלומר, לא רק אופן היציאה מהסוכה היא ההבדל בינינו לבין אותו אדם מאומות העולם, אלא גם צורת הכניסה והמקום הרוחני ממנו אני נכנסת.

בשמי ובשם כל עובדות דעת, חג סוכות שמח.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post ברוך אתה בבואך appeared first on דעת.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post פיזיקה קוונטית בעשרת ימי תשובה appeared first on דעת.

כל סוף הוא התחלה חדשה

חיינו מורכבים מאינסוף רגעים של סיום וגם מאינסוף רגעים של התחלות. לעיתים רגעים אלה קטנים כל כך עד שכמעט איננו חשים בהם. לעיתים אנו כה שקועים בשגרה עד שאיננו מבחינים כלל במעבר ממצב למצב. אנו עוזבים מקום מגורים ישן ועוברים למקום חדש, רוקמים סיפור חיים, מכירים, נפגשים לראשונה עם אדם שיהפוך למשמעותי בחיינו, מתחילים עבודה חדשה, מביאים לעולם חיים חדשים, וסוגרים ופותחים ללא הרף אפשרויות חדשות.

כל התחלה חדשה היא גם סוף…

התחלות אלה הן תמיד גם סוף של משהו, וככאלה הן מלוות ברגשות מעורבים. לצד הצפייה לעתיד אנו עשויים לחוש געגועים או אפילו קושי להותיר את העבר מאחור ולהמשיך הלאה.  חושך מתחלף באור ואור מתחלף בחושך, העליות הופכת למורדות ולהיפך, ולידות חדשות ממלאות את הלב שמחה ומקלות על המיתות. הנטישה וההותרה מאחור הן לעולם אינן מוחלטות. העבר משאיר בנו את אותותיו, את זיכרונותיו ואת רגעיו היפים ואף מציידנו בכוחות ובניסיונות שיעזרו לנו בעתיד. תהליך דומה מתרחש גם בסמוך לתחילת השנה העברית החדשה – בראש השנה.
לפי המסורת היהודית, יום א' בתשרי הוא היום המקביל ליום השישי בבריאה – היום בו האדם נברא. ראש השנה איננו רק זיכרון לימי העבר אלא הוא גם תהליך מתמשך ובלתי פוסק של התחדשות. בכל שנה בראש השנה מתרחשת בריאת האדם מחדש, כמו במעשה בראשית. וזהו האתגר האמיתי של החג. שנת תשע"ג, הבאה עלינו לטובה, היא הזדמנות לעצור לרגע את מרוץ החיים, להירגע, להביט אחורה, להיזכר מהיכן בנו, להתגעגע, להתרענן, להבין איפה שגינו, לאזור כוחות, לעשות חשבון נפש, לשאול לאן מועדות פנינו, לנשום עמוק ולצאת לקראת מסע מופלא, שהוא בו בזמן דרך חדשה וגם תהליך מתמשך ובלתי פוסק של בריאה.

שנת תשע"ג, הבאה עלינו לטובה, היא הזדמנות לעצור לרגע את מרוץ החיים, להירגע, להביט אחורה, להיזכר מהיכן באנו, להתגעגע, להתרענן, להבין איפה שגינו, לאזור כוחות, לעשות חשבון נפש, לשאול לאן מועדות פנינו, לנשום עמוק ולצאת לקראת מסע מופלא…

כדי שנוכל להביט לאחור ולעשות חשבון, לפחות מבחינה מקצועית, הנה סיכום קצר של מה שהיה לנו בדעת השנה.
-במהלך השנה "דעת" שמחה לצרף אליה עובדות חדשות, שלאחר הכשרה בחברה נקלטו במחלקות פיתוח או QA.

-קצת הווי: השנה המשכנו במסורת חגיגות ראש החודש המפורסמות, אך לא רק… יצאנו לטיול בבית שאן העתיקה, קיימנו ערב גיבוש מהנה במיוחד בטירת יהודה, ערכנו יום קייטנה לילדי העובדות ועוד.

-בשנה החולפת עסקנו כמובן בביצוע פרויקטים מול לקוחותינו הקיימים (הכוללים את ynet, בנק לאומי, כלל פיננסים ורבים אחרים) – אך גם בביצוע פרויקטים, רובם מורכבים ובהיקפים משמעותיים, מול לקוחות חדשים שהצטרפו למעגל הלקוחות שלנו: כי"ל מוצרים תעשייתים, בנק לאומי למשכנתאות, בריטניקה, Traiana, לאומי פלוס, SweatPacks ועוד…

בשמי ובשם צוות "דעת" איחולי שנה של התחדשות, של בריאה מחדש ושל פריחה אינסופית, וכמובן, שנה טובה

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post תחל שנה וברכותיה appeared first on דעת.

אחת ממטרותיו של כל חג היא להותיר בנו את חותמו, על מנת שנגיע למצב בו לאחר החג נמשיך בדרכנו עם מטען חדש שהוסיף לבניין הרוחני שלנו. אכן, החג הסתיים, ימיו הספורים חלפו, אך הוא השאיר בנו חותם, ומעתה אנו מצוידים בתוספת חדשה הקשורה ללקחיו העמוקים של החג. וכך צריך המצב להיות בכל חג ובכל מועד.

ומה בקשר לחופש הגדול?
האם בסיום החופש נסמן "וי" וננשום לרוחה? "עוד חופש עבר. כולם בריאים ושלמים. עשינו את זה". במקרה זה, אמנם ניתן להשתמש בביטוי "החופש עבר עלי"… אך אפשר גם אחרת. ייתכן, כי ילדי ירוויחו החופש חוויות חדשות של לימוד והתנסות, הייחודיות רק לחופש. לדוגמה: החשיבות של תכנון סדר היום גם כאשר לא קיימים לחצים או מחויבויות, הערך של השמירה על המסגרת ויחד עם זאת, ההנאה . שבגמישות ובחוסר המחויבות, היכולת ליהנות מלא לעשות כלום, ההנאה מלימוד לשם הלימוד עצמו ללא קשר לציונים, להכרח או למורים, היכולת להחליט לבד מה לעשות היום ויתרונות רבים נוספים הייחודיים רק לחופש, הכול בהתאם לילד ולבית.

החופש הגדול איננו חג ואיננו מועד. ערכו הרוחני הוא לא מובן מאליו, אלא הוא פועל יוצא מההשקעה שמשקיעים בו, הן במובן החיובי והן במובן השלילי. היהדות נותנת מקום לסוגים שונים של "חופש", כאשר משמעות החופש איננה בזבוז זמן אלא שינוי מסגרת. אפילו המשפט, "שינה בשבת תענוג", איננו מתפרש כפשוטו אלא כ"שינוי" – הלימוד בשבת שונה מהלימוד בימות החול. השינוי בשבת הוא התענוג: הלימוד ללא לחץ של זמן וללא עיסוקי היומיום המטרידים, ומתוך מקום של "נשמה יתירה". לשינוי מסוג זה ישנו ערך גדול ביותר.

אחת ממטרותיו של כל חג היא להותיר בנו את חותמו, על מנת שנגיע למצב בו לאחר החג נמשיך בדרכנו עם מטען חדש שהוסיף לבניין הרוחני שלנו. אכן, החג הסתיים, ימיו הספורים חלפו, אך הוא השאיר בנו חותם, ומעתה אנו מצוידים בתוספת חדשה הקשורה ללקחיו העמוקים של החג. וכך צריך המצב להיות בכל חג ובכל מועד.

הבחירה להסתכל על החופש כשינוי מסגרת בעל ערך חיובי, אמנם, לא תמנע בהכרח משפטים, כדוגמת: "אימא משעמם לי" או את המשאלה, הכמוסה של כל אחת מהאימהות, לקיצור החופש הגדול, אך היא בהחלט מקלה עלי את ההתמודדות ומאפשרת גם לי, כאימא, להתרכז ביתרונות החופש הגדול ולא בחסרונותיו.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post הערך המוסף של החופש הגדול appeared first on דעת.

האומנם?

כשאני חושבת על חופש, אני חושבת על שעות איכות עם עצמי, זמן לחלום, להירגע, להיות ללא טרדות.

אני חולמת על שהייה בחברת ילדי ללא מיילים וטלפונים, ללא דאגה לסדר וניקיון ושאר טורדנים שתמיד מצייצים לי בראש.

זו שנתי ה-11 בה תקופת החופש הגדול היא התקופה העמוסה ביותר בעבודתי. השנה, כשהתחלתי לחשוב על התוכניות לחופש ובדקתי את לוח השנה, גיליתי שפשוט אין באפשרותי לבצע ולו 10% מהן. במבט לאחר, מעולם לא הצלחתי לבצע יותר מאשר חלק קטן ביותר מכל אותן תוכניות שתכננתי.

את "החופש הגדול" של ילדותי מחליף היום "שבוע החופש" שיום אחד אחליט לקחת, ושניהם נתפסו תמיד בעיני כמועד בו אבצע את כל התוכניות, שהרי אין כחופש – בו אני "משוחררת" מכל עול, לוח זמנים ומחויבות – כדי לעשות את כל הדברים המחייבים זמן פנוי, אותם לא הצלחתי עד כה לעשות באמת.

לפני כחודש נסעתי לפגישת עבודה לכתובת לא מוכרת בתל אביב. כשהמונית עצרה גיליתי את עצמי מול הטיילת. נזכרתי בתוכנית הלא ממומשת שלי מזה שנים, ישיבה מול הים בעת שקיעה עם כוס משקה קר, והחלטתי שעם סיום הפגישה, אצא לחופשה של רבע שעה מול הים. שעתיים לאחר מכן, כיוונתי שעון עצר ל15 דקות והתחלתי לנפוש עם בקבוק שתיה קלה ביד אחת, ותיק העבודה מוחבא היטב מתחת לכסא. ניקיתי את ראשי מכל מחשבה, התרכזתי בבריזה, בשמש החמימה, בריח המלח ותו לא.

20 דקות מאוחר יותר, ישבתי במונית בדרך חזרה למשרדי דעת, והבנתי שאני בדרך לשינוי. הבנתי שהסוד הוא לעשות. לא לחכות, לא לחופש הגדול ולא לחופש קטן. לשלב את אותם רגעי חופש תוך כדי החיים עצמם. לפנות מידי פעם כמה שעות ולהשקיע אותם בעצמי ובבני משפחתי. להחליט על יום חופש אחד מדי תקופה שינוצל בצורה שתתאים ביותר באותו יום עצמו: בין לפעילות ובין למנוחה ולרגיעה. לחיות את החופש ולא לחכות לו.

ובמילים אחרות, בשביל להרגיש חופש, לא צריכים דווקא חופשה.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post הדעה של דעת – למה לחכות לחופש? appeared first on דעת.

בנותיו עמדו חרש מסביב לחלקת העפר, מבינות היטב את משמעות לכתו בטרם עת. בארץ אשר אליה נשואות פניהן אין להן מקום. באין לו בנים, נטמנה נחלתו עימו.

בחוכמתן, הן בחרו להחריש ולא לפנות לבכירי העם. עוד חזון למועד חלוקת הנחלות, שנות נדודים לא מעטות לפניהן ומי יודע מה ילד יום.

—

בחנייתם בערבות מואב עוטפת תכונה חגיגית את העם. משה ואלעזר מונים שבט שבט למשפחתו ולבתי אבותיו. בהתחשב בקיצה של שנת הארבעים, ישנה משמעות ברורה ומרגשת למפקד זה- חלוקת הנחלות וכניסה לארץ.

הן עוקבות אחר הספירה בשלווה. שומעות את שמותן במניין השבט ומאזינות להוראה הפשוטה – הנחלות יחולקו על פי גורלות לבתי אב.

כשמשנתן שגורה בפיהן הן קרבות אל משה, אלעזר, נשיאי העם והעדה כולה. הצופה מן הצד עשוי לחשוש. כולם יודעים כי לא תירשנה הבנות נחלה בארץ, האם תערערנה על סמכותו של משה? האם תדרושנה את שלהן ביד קשה ובהתרסה ותגרומנה לנדודים נוספים? שבענו די, עדיף שתשתוקנה ולא תבאנה כליה על העם.

אבל הן ניגשות חמישתן בלב חכם אחד, שנים רבות המתינו ועתה הגיע זמנן.

'לא בפי האדמה נבלע אבינו, אלא נקבר בטרם עת בחטאו היחיד' הן מספרות בנועם. 'אחים אין לנו' מפרטות, על אף שמנה אותן משה זה הרגע והכיר היטב את משפחתן. 'לשם אבינו אנו חרדות, למה ייגרע מתוך שבטו. תנה לנו חלק מנחלת אחיו' הן מבקשות, ולא את חלקו של אביהן. מבינות שאולי איבד את זכותו בארץ.

והשכינה מהנהנת. הן תקבלנה נחלה, בזכות ולא בחסד. את אחוזת אביהן תירשנה ודיני הירושה יהדהדו לדורי דורות מתוך גרונן.

חכמת נשים בנתה ביתה

אין משפט טוב מזה בכדי לסכם את סיפורן הפשוט של בנות צלופחד.

עם בקשה ברורה ולשון רכה הן זכו לא רק בנחלה, אלא בזכות לחסות על פרשת דיני הירושה.

אופן פנייתן למשה זוכה להערכה רבה יותר בעקבות סיפורו של קורח. גם הוא דרש משהו שלא קיבל בדרך השגרה, גם הוא ניגש למשה, אך סופו ידוע.

ולעומתו, ניגשות בנות צלופחד לבדן, בלי עדה שלמה מאחוריהן, בלי להתריס ולערער על סמכותו של משה, עם הרבה כבוד ונעימות ושאיפה ברורה לזכות בנחלה. הן לא מתקיפות, אלא פותחות בנועם, מפרטות, מסבירות ובסוף מבקשות את שלהן. וגם את זה הן תולות בכבוד שם אביהן ולא בצורך האישי שלהן.

בנות צלופחד ועולם העבודה

נשים צריכות להיות גברים.

לא כולם ינסחו את זה ככה, אבל הבנתם אותי. יש אמירה מוצהרת שאישה בעולם הקריירה צריכה להיות אסרטיבית וקשוחה בכדי להשיג את שלה, להתקדם ולנהל עובדים.

המצפון האישי שלי מעולם לא היה שלם עם הקביעה הזו, אבל תמיד ניקר בי הספק. אולי הגישה הזו נכונה ואני הטועה?

אך כשאני קוראת את סיפורן של בנות צלופחד, האמת הפנימית שלי מתעוררת.

כן. את אישה מודרנית, עובדת, מלאת ביטחון ומכוונת מטרה. זה מצוין. תבואי עם כל החוזקה הנשית שלך לעולם התעסוקה, אבל תארזי לך גם את הרכות והכבוד. כי החוכמה שלך תבנה לך הרבה יותר מבית. היא תבנה לך אישיות.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post בנות צלופחד ועולם העבודה appeared first on דעת.

ועדיין, לכולנו אין זמן.

השינויים הטכנולוגיים היו אמורים לשחרר לאדם הממוצע המון שעות ביממה. הם קיצרו תהליכים וחסכו המון עבודה, ולכן כולנו היינו צריכים להרגיש שיש לנו הרבה יותר זמן פנוי, לדברים שבאמת חשובים. מבחינה לוגית, אמורות היו להיות לנו יותר מדי שעות פנויות וחופשיות, בהן נוכל ליהנות מתחביבים, להדק את הקשרים המשפחתיים, לפתח את העצמי שלנו.

אבל במציאות, קורה בדיוק הדבר ההפוך: אם יש משהו שמאפיין את התרבות האנושית המודרנית, הרי זהו עומס המשימות ביחס למעט מאוד זמן פנוי. כולנו עסוקים יותר, עמוסים בעבודה, כורעים תחת נטל המשימות שרק הולכות ומתרבות, ורק בקושי מצליחים לחלץ לעצמנו זמן אישי ופרטי.

קראתי מאמרים שונים המנסים להבין לאן נעלם הזמן. מה אנחנו עושים היום שלא עשינו בעבר.

אבל נדמה לי ששאלה מעניינת לא פחות היא למה אנחנו בוחרים למלא את הזמן שלנו בעיסוקים שונים. למה אנחנו בוחרים שלא יהיה לנו זמן פנוי?

אנחנו בוחרים שלא יהיה לנו זמן פנוי, כי אנחנו רוצים להתקדם.

כתוב בקהלת רבה: יש לו מנה רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות. ולכן,  אין אדם מת וחצי תאותו בידו.

האדם תמיד רוצה להתקדם, וטוב שכך.

טוב שהאדם רוצה להתקדם רוחנית. טוב שהאדם רוצה להתקדם מקצועית. ואפילו טוב שהאדם רוצה להתקדם מבחינה גשמית וחומרית. שאם לא היה טבועה בנו התכונה הזו, של אי הסתפקות במה שיש, היינו כולנו עוד חורשים את השדות בעבודה ידנית. אילולי מידה זו, האנושות לא היתה מתקדמת. לא מבחינה חומרית ולא מבחינה רוחנית.

לא היינו ממציאים המצאות שפתחו דיונים מעמיקים ומחכימים בהלכה.

לא היינו חושבים על רעיונות שדרשו מאתנו בחינה מחשבתית שגם חידדה את הצד ההשקפתי.

לא היינו נהנים מלחפור וללמוד ולפצח סוגיות העומדות ברומו של עולם, וגם סוגיות ש"סתם" מעניינות אותנו.

הרצון שלנו להתקדם מעורר בנו צמא לעוד ועוד. הצמא דוחף אותנו למלא את שעות היום כדי להשקיט אותו.

כולנו אוהבים שגרה. אבל דווקא בתחום הזה של למצוא את הדבר שיקדם אותי עכשיו, אי אפשר להצמד לשגרה. כי מה שקידם אותי אתמול ושלשום ולפני חודש, כבר עשה את שלו. עכשיו על מנת שאוכל להתקדם, אני זקוקה למשהו אחר. ואת המשהו האחר הזה, אוכל למצוא רק אם אקשיב לעצמי.

וכדי להקשיב לעצמי, אני זקוקה ל…. לא, לא לזמן. לרצון לשאול, ולאומץ להקשיב.

קח אותו לאט את הזמן
העולם עוד יחכה בחוץ
קח עוד שאיפה מן הזמן
שתי דקות לפני ההתפכחות.

להתמכר ללב המתפרע
לדמיון המתפקע
ולאושר הנוגע
בעומק הכאב.

אתה עוד תגלה את העולם
אם תרצה או לא תרצה
יש עוד זמן להשתנות
מן הקצה אל הקצה. ….

עניין של זמן / אהוד מנור

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post ענין של זמן appeared first on דעת.

כינויו הרשמי של החג הוא על שם קורבן הפסח, המציין את מכת בכורות ואת פסיחתו של הקב"ה על בתי בני ישראל ועל בכורותיהם. יחד עם זאת, לחג שלושה שמות נוספים – חג החירות, חג המצות וחג האביב. השמות "חג החירות" ו"חג המצות" קשורים לא רק למשמעות ההיסטורית והלאומית של החג, אלא גם למהותו ברמה האינדיבידואלית. השם "חג האביב" מציין את משמעותו החקלאית – המועד בו מתחיל קציר השעורים, שהם התבואה הראשונה.

זמן חירותנו

היציאה מעבדות לחירות אותה חוגגים בחג הפסח היא כפולת פנים – חירות במובן הלאומי וחירות במובן האישי. במובן הלאומי, מציין חג הפסח מאורע היסטורי, לאומי ודתי חשוב, בו מוגדרת לראשונה לאחר שנים של שעבוד ושל עבדות, זהותם של בני ישראל כעם. במקביל, לחירות ישנה גם משמעות במישור האישי.

החירות המהותית, שאיננה קשורה כלל למעמדו החברתי של האדם, היא היכולת להיות נאמן לעצמיות הפנימית ולבצע בחירות אישיות שאינן מושפעות מהכלל

בהקדמה להגדת פסח כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק: "ההבדל שבין העבד ובן החורין איננו רק ההבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חרות, ולהיפך – בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החרות הצביונית (=המהותית) היא אותה הרוח הנישאה שהאדם, וכן העם בכלל, מתרומם על ידה להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו… מה שאין כן כבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית, כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, במה שאותו האחר מצא שהוא יפה ושהוא טוב".

הרב קוק עושה הבחנה בין חירות מעמדית ובין חירות מהותית; החירות המעמדית קשורה למעמד חברתי ולמצב היסטורי, בעוד שהחירות המהותית היא תכונה פנימית, היוצאת מכוח אל הפועל. החירות המהותית, שאיננה קשורה כלל למעמדו החברתי של האדם, היא היכולת להיות נאמן לעצמיות הפנימית ולבצע בחירות אישיות שאינן מושפעות מהכלל. בהקשר זה, אומר הרב קוק, ישנם עבדים שהם בני חורין ובעלי שאר רוח ואדונים שהם עבדים ברוחם, ואינם מסוגלים לבצע בחירות שאינן תלויות בנורמות חברתיות מקובלות.

לדעת לבחור

כל אחד ואחת מאיתנו נולד לשבט.

נולדתי לשבט הנשים, נולדתי לשבט הישראלים, נולדתי לשבט הדתיים, נולדתי כחלק מהרבה שבטים, ומרגע צאתי לעולם כל אחד ואחד מהשבטים אליו אני שייכת החדיר בי את האמונות והדעות שלו. מה מותר ואסור, מה יאה ומה מוסרי, מה ראוי לעשות ועוד ועוד.

כאשר אני, ככל אחד מאיתנו, נמצאת לפני ביצוע החלטה מסוימת, לאחר ששקלתי את כל ההיבטים פתאום קופצת לה השאלה הנשאלת ביותר בעולם: "מה יגידו?". האם השבט שלי יראה את הבחירה שלי בחיוב או בשלילה? היכולת לבצע את הבחירה הפנימית שלי היא החרות עליה מדבר הרב קוק.

כאשר עובדת דעת בוחרת בעבודה כקריירה משנית לבית, האם הבחירה הזו מתבצעת מתוך אמת פנימית או כי כך חונכה, או אולי כי זה מה שהשבט המשפחתי או הקהילתי מצפה ממנה?

כאשר מפתחת או בודקת בוחרת לעבוד במרכז פיתוח, השומר על גדרי הצניעות, האם זו החלטה אישית שלה או המשך המסלול שנקבע על ידי הוריה ו..השבט לתוכו היא נולדה?

האם כאשר אני מקבלת החלטה לטובתן של העובדות וקידומן האישי, זוהי החלטה פנימית או שגם אני מסתכלת מאחורי הגב ובודקת "מה יגידו?".

אין תשובה אחת לשאלות האלו, לא עבור כל אחת מאיתנו ולבטח גם לא עבור כלל ההחלטות שכל אחת קיבלה בחייה. הכוח שלנו להחליט מדי יום מגיע בד בבד עם הכוח לבדוק מהיכן מגיעה ההחלטה ולבחור מתוך מה שאנחנו ולא מתוך מה שאנחנו רוצים שיחשבו עלינו.

חברת "דעת" מאחלת לכול עם ישראל חג חירות שמח – ברמה הדתית והלאומית וגם ברמה האישית.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post חירות ובחירה אישית appeared first on דעת.

רבות מאיתנו גדלו על חלום הנסיכה באגדה – היום המיוחל ובואו של הנסיך ו… חיו באושר ועושר, עד היום הזה. 

מדיות “של נשים” וערוצי תקשורת העוסקים בהעצמה נשית, מדברים על הצלחה עסקית של 

נשים ככזו הממוקדת ב:

• להפסיק לחלום על נסיכים

• עבודה קשה לאורך שעות ארוכות

• שאיפות שאיפות ועוד שאיפות

• התקדמות בסולם התפקידים

– חלוקת מטלות לשם איזון בית-קריירה והאצלת סמכויות/ אאוטסורסינג

ואת כל זה לעשות בלי טיפת רגשי אשמה, כמובן. 

אני בחרתי אחרת !. דרך הדרך של “דעת”.

המנוף הכלכלי – בהחלט כן. אבל בדרך אחרת. המנוף הכלכלי הוא כלי העצמה עיקרי, על 

מנת להגיע לשינוי חברתי ואישי; אבל הדרך שלי היא הדרך הנשית, התומכת, הרכה ועם 

זאת, הבלתי מתפשרת. 

אחרי ארבע עשרה שנים ויותר בהן “דעת” קיימת, ואחרי מאות שיחות עם נשים עובדות 

בתחומים שונים, דיונים על עבודה מול קריירה, ביטחון כלכלי מול ביטחון אישי כאם ורעיה, 

שילוב בית-עבודה ורוגע נפשי, אני רואה שהשיטה שלנו פשוט נותנת את המענה. 

בדעת אנחנו בוחרים את העילית. אקדמאיות מצטיינות ומוכשרות שהוכיחו יכולות גבוהות, 

עוד משלב הלימודים, ועברו מבחנים וסינון קפדני כדי לעבוד איתנו. “דעת” פתוחה בפני נשים 

חזקות, בעלות דעה, הממוקדות במה שחשוב להן, אישית וגם מקצועית. 

דעת מהווה מקום עבודה שהוא בית עבור הנשים האלה. מקבל, תומך, מעודד, שואף יחד עם 

כל עובדת ומאפשר לה להפיק מעצמה את המיטב ולממש את הפוטנציאל הגלום בה, תוך 

שמירה על הייעוד הנוסף שלה, תוך שמירה על שעות עבודה סבירות ותוך הצבת מסנן בינה 

לבין לחצים ורעשים שימנעו ממנה לתת את ה100% ויותר בשעות העבודה.

יצרנו מקום עבודה שכיף לעבוד בו, ללא מתחים הלכתיים ומתחים אישיים על רקע דתי, מקום

בו הצוות מכיר לעומק את העובדת ומכיר בה כשווה בין שווים. אנחנו מצידנו, מעניקים לה 

היכרות עמוקה עם העולם הטכנולוגי, עם אפשרויות ללמוד ולהתקדם לפי קצב ורצון אישי.   

דעת הוא מקום השומר על זהותנו כנשים שוות ומתקדמות כחלק משמירת ערכי המשפחה ו

הדת. 

אז אל תפסיקו לחלום על הנסיכים. תשלבו אותם בהגשמת המימוש העצמי ויצירת מציאות "חלומית".  

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post העצמה נשית בדרך אחרת appeared first on דעת.

כמי שאהבת הארץ וההיסטוריה שלה הוא חלק ממנה, לא יכולתי שלא להישאב אל כל אותן דרישות שלום מן העבר שמצאתי באתר של סינמטק ירושלים, שהוא גם ארכיון הסרטים הישראלי. אפשר לשבת שעות מול הסרטים, הסירטונים התיעודיים והצילומים המשפחתיים.

מ"יומני כרמל", שמתעדים את ימיה הראשונים של המדינה שבדרך ועד סרטונים אישיים שצילמו אנשים פרטיים אי אז. פתאום לראות סרטים ישנים בצבע ולא בשחור – לבן. איך הצטלמה פעם משפחה שיצאה לטיול בארץ? בעידן שלפני ה"סלפי" והפרצופים מול המצלמה.

אם הייתי צופה בסרטים אלו לפני שנת 2020 הייתי אומרת שאז היתה תמימות, אידיאלים, שמו את המדינה לפני עצמנו, היתה אהבת המדינה הארץ והאדם.

שנת 2020 גרמה לי להיות צינית.

אחרי שלושה סבבי בחירות, שהולידו ממשלה מנופחת שהתחילה עם כל כך הרבה יומרות אך בפועל לא מראה כל עשיה ממשית. אחרי המריבות בעם, הויכוחים בין השבטים והמגזרים השונים, השחתת אתרי הטבע שלנו בשל התנהלות אנושית מתוך אינטרסים צרים, כל אחד חושב רק על עצמו. ההתמודדות הכושלת עם הקורונה, האנשים שיודעים שהם חולים ונוסעים בתחבורה ציבורית, נופשים באילת, אנשים שלא עושים את המאמץ הקטן לשים מסכה ולשמור מרחק ומזלזלים בהנחיות, החתונות ההמוניות בכל המגזרים, חוסר האחריות שלנו כציבור. אחרי כל זה הפכתי לצינית.

וכשאני רואה את הסרטים המשקפים חיים פשוטים יותר, גאווה בכל התקדמות חדשה במדינה, ציון כל חג ומועד בחגיגיות המיוחדת לו תוך הצגת שבחיה של הארץ, אני לא יכולה שלא לחשוב, זה היה באמת כך או שזו היתה אחת הדרכים להשפיע על דעת הקהל?

האם חלק מן התקשורת היתה חופשית לשדר קול אמיתי או שהכל צונזר מטעם המפלגה?

אין לי ספק שאנשים פרטיים באמת הקריבו את עצמם למען העם. וזה קורה גם היום. אבל העם, כציבור, האם היה שונה ממה שאנחנו היום? האם היתה יותר אכפתיות? יותר ערבות הדדית?

ואז אני מתנערת, מזכירה לעצמי שאנחנו בתקופת הימים הנוראים, שרק האל בוחן כליות ולב, לא אני.

שעדיף להישאר תמימה ולהאמין בתמימות ובאידיאולוגיה שהיתה פעם. עדיף לכבות את הציניות ולהאמין בטוב שבכל אחד מאיתנו, לאטום אוזניים ולסגור עיניים דווקא להתנהגות הפחות נאותה שסביב, ולהאמין שאלו הבודדים. שהרוב הם אותה קבוצה שתרמה את המענק שקיבלה לאחרים, הרוב הם בתי אבות שהביאו את המשפחות לבקר עם מנוף, הם עוברי האורח שהצטרפו למשפחות ההורים המבוגרים, לשירה עם רמקולים ומוזיקה מול בית האבות. הרוב הם החבר'ה הצעירים שהדפיסו מסכות לצוותים הרפואיים. ואולי חלק מאלו הם גם אלו.

הרימון שאנו אוכלים בראש השנה, הוא פרי שקשה לקלף אותו ולהפריד ממנו את הגרעינים. כמו הרימון, אנחנו מרובי מצוות, אך גם קשי עורף. וכמו גרגרי הרימון, אנחנו צמודים אחד לשני, לטוב ולרע. ניתן רק לקוות שהטוב יאפיל על הפחות טוב. שנצא מהמשבר הזה מחוזקים. "שירבו זכויותינו כרימון".

לאתר > (opens in a new tab)">ארכיון הסרטים הישראלי – סינמטק ירושלים – לחצו >>

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post מי היינו ומי הפכנו להיות appeared first on דעת.

המחסור במפתחים, והמשכורות הגבוהות שמציעות ענקיות ההייטק, לא משאירות הרבה ברירה לסטארט אפים, חברות תוכנה וארגונים בינוניים: גיוס מפתחים במיקור חוץ הופך לאחד הטרנדים הנפוצים. אבל יחד איתם מגיעים גם לא מעט אתגרים.

הנה כל מה שצריך לדעת כדי לצלוח את תהליך הפיתוח באמצעות צוות מבוזר:

1. 1. תקשורת, תקשורת ועוד קצת תקשורת!
      המפתח לעבודה אפקטיבית ונעימה הוא כמובן תקשורת! אם הוצאת את הפיתוח מגבולות הארץ, המשמעות לרוב היא ששני הצדדים לא מתנהלים בשפת האם שלהם. ודאו שכל שיחה מתועדת במייל כדי ומאושרת על ידי שני הצדדים, כדי להמנע מהפתעות לא נעימות.
      אם מדובר בפרויקט ארוך או בהעסקה של ממש, כדאי לנסוע למדינת המוצא ולפגוש את האנשים פנים מול פנים. יש לכך משמעות גדולה גם בעידן הטכנולוגי המתקדם. אנשים שנפגשו במציאות בדרך כלל מרגישים מחויבות גדולה יותר מאנשים שלא.

1. 1. שתפו, שתפו
      צרו מרכז ידע בענן שנגיש לכל מי שנוגע בפרויקט. העלו לשם מסמכים וקבצים רלוונטיים. אל תשכחו ליצור עותקים וגיבויים, ולהגדיר הרשאות שונות אם יש צורך להגן על מסמכים מסוימים משינוי או מחיקה.

      

1. 1. קבעו ישיבות סטטוס
      זמנו פגישות עדכון קבועות ביומנים של כל אנשי הצוות הרלוונטיים. הפגישות האלו הן המסגרת היחידה שעוטפת את הצוות שלכם ולכן "הגעה" אליהן היא קריטית. תעדו את הפגישות. בצורה זו, גם מי שפספס, לא הגיע או לא הבין משהו במסגרת פגישה וירטואלית, יוכל להשלים פערים. את הפגישות ניתן לעשות באמצעות כלים רבים לשיחות ווידאו, הפשוטים שבהם Skype או Zoom.

1. 1. הכשרה במקום מיקרו-מנג'מנט
      כל הטכנולוגיה בעולם לא יכולה להבטיח תוצר מושלם או אמון בצוותים מבוזרים. במקום לנסות לשלוט על כל פרט, נסו לשחרר ולתת אמון בצוות. השקיעו בהדרכה מפורטת, פנים מול פנים, או באמצעות וידאו. ודאו שהכל ברור לפני תחילת המשימה, ושיש אפשרות לשאול, להיעזר באחרים ולגשת למאגרי ידע לכל אורך הפרויקט.

1. 1. נימוסים אלקטרוניים
      אין מה לעשות, תקשורת בכתב גורמת לחלק משמעותי מהמסר ללכת לאיבוד. הבעות פנים, אינטונציות, אלו דברים שעוזרים לנו להבין אחד את השני בעולם האמיתי ולא קיימים בכלל בכתב. אז מה עושים?
      קודם כל, שמים לב זה. פשוט נהיים מודעים. יש פה אתגר תקשורתי ותצטרכו להתמודד איתו. שנית, תצטרכו להרגיל את עצמכם לכתוב בצורה חד משמעית כדי לוודא שאף מסר לא יסולף. אם אתם מרוצים תכתבו את זה בדיוק. אם אתם כועסים, תכתבו עד כמה ועל מה.
      אם קיבלתם מסר מוזר, מבלבל או לא צפוי, זה לא הזמן להשאר עם זה לבד. תשאלו בצורה ברורה מה היתה הכוונה ומה מצופה מכם לעשות איתה.

1. 1. בנו צוות
      לעובדים מרחוק אין את המעגל החברתי שנוצר במקום העבודה, הסמול טוק ליד עמדת הקפה, המינגלינג בישיבות. לכן חשוב לתת להם מסגרת תומכת לא פחות מלעובד שתראו כל יום במשרד. אם יש אירועים בחברה או הטבות המגיעות לעובדים הישראלים, חשבו אם תוכלו לערב את העובדים המרוחקים. בהתכתבויות שלכם, בחלוקת העבודה, הקפידו להביע הערכה והכרה בעובדים כחלק בלתי נפרד מהעשייה. אל תתנו להם להרגיש "עבדים", הם חלק מהצוות.

      

1. 1. הגדירו שעות עבודה רצויות
      על פי הספר Remote על עבודה מרחוק, עובדים מהבית נוטים לעבוד יותר (ולהישחק מהר יותר) מתוך רצון להראות שהם עובדים קשה באותה מידה כמו עובדי משרד. עדיף להגביל את זמן העבודה או להאריך את משך המשימה, מלשחוק את המפתחים שלכם. שימו לב לא לקבוע ישיבות עדכון בשעות מוקדמות או מאוחרות מדי. צוותי המפתחים שלכם יכולים להיות באזור זמן אחר, אז חשוב לוודא שעיקר האינטראקציה וישיבות העדכון מתרחשות בחלון הזמן החופף המשותף.

1. צעד אחורה: מילה על גיוס
   חשוב להכיר את האקו סיסטם במדינה שממנה אתם מגייסים, ולעבור על החוזה בשבע עיניים. כבר קרו מקרים שבהם מפתחים עזבו פרוייקט ועברו למשימה משתלמת יותר, ואלו כמובן גורמים יותר נזק מתועלת. התייחסו לנקודות כמו שמירת סודיות, נאמנות, התחייבות לתיקונים בחוזה. כדאי להכיר גם את חוקי ההעסקה והתשלום במדינת המוצא לפני שאתם קופצים למים.
   

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post פיתוח חכם: איך לנהל צוות מרחוק? appeared first on דעת.

קחו לדוגמא את "ספינת המדבר". הגמל.

כולנו למדנו על ההתאמה המושלמת של גוף הגמל לתנאים השוררים בסהרה: הדבשת מאפשרת קיום במסע ארוך ונטול מקורות מים, הרגליים בנויות כך שלא ישקעו, ואילו הבטן תהיה תמיד מוגבהת, שמורה מפני החול הלוהט.

אבל מה אם יתברר שהמצב הפוך לחלוטין ?

במחקר מרתק של לאטיף נאסר על מוצאם של הגמלים (הוצג ב-"טד" 2016), הוא מספר על עצמות גמלים עתיקות שנמצאו באזורים הקפואים של צפון אמריקה.

ההנחה כיום היא שמוצא הגמל  הוא ביבשת אמריקה. למרות שהגמל נכחד מאזורים אלה כבר לפני זמן רב, מבנה גופו מקיים התאמה מושלמת דווקא לתנאים של קור: הדבשת השומנית מספקת אנרגיה בחורף ארוך בו אין עשב טרי, מבנה הרגליים נועד למנוע שקיעה בשלג.

האם הגמל יכול לחיות בתנאי חום ויובש קיצוניים, או דווקא בתנאי קור קיצוניים?

ובאמת, מעניין יותר איך אנחנו בונים עובדות סביב סיפור שסיפרנו לעצמנו.

ומה בנוגע לתשעה באב?

ברחוב ה-"חילוני הירוק", תשעה באב הוא יום אבל דתי על משהו שקרה לפני יותר מ-2000 שנה, ויותר מכך, יום של הדתה. יום של מסעדות ומקומות בילוי סגורים.

סביב סיפור זה, החליטו אותם חילונים ירוקים להתאחד ולקדם אג'נדה של פתיחת מסעדות בתשעה באב.

ומה הן העובדות?

תשעה באב הוא אכן יום אבל דתי, אולם לא פחות מכך הוא יום אבל לאומי, כמו יום השואה או יום הזיכרון.

לא אני קובעת את זה. ראו את ההסבר בוויקיפדיה, האומר שיום צום זה אמנם החל בחורבן המקדש, אך גובש בתולדותינו כיום זיכרון לשורת אסונות לאומיים קשים, ובהם פוגרומים, גירוש, מלחמות, השמדה, ללא תאריך תפוגה על האירועים והמאורעות הקשים.

ההלכה היהודית לא מדברת על סגירת מסעדות ובתי תענוגות. סגירת המסעדות בערב תשעה באב, בדומה לערב יום הזיכרון , היא חוק. חוק שנחקק על ידי כנסת ישראל. ניתן לצפות מציבור נאור זה, לנסות לשנות את החוק כפי שמקובל בדמוקרטיה, ולא "לצפצף" עליו בראש חוצות.

מדינה ישראל אינה מדינה הלכה, אך היא מדינה הדוגלת בערכי היהדות לצד ערכי הדמוקרטיה, ובהיותה כזו, עליה לתת ביטוי לאופייה היהודי. כמו בחנוכה ובפורים ואפילו ביום כיפור, סממני החגים שלנו מוצגים בפרהסיה. לכן כשהכנסת ביקשה לייחד את תשעה באב, כך "שיבלוט" בלוח השנה בפרהסיה היהודית, היה זה באופן טבעי בהקשר הדתי, ובמקרה זה – יום צום שבא לידי ביטוי בסגירה, אפילו זמנית, של בתי אוכל ובתי עינוגים. אפשר לקרוא לזה "כפייה דתית" ואפשר להבין שמדובר פה ב-"צביון יהודי".

וחשוב מכל, אולי סביב יום האבל על האסונות בהם הפורע בנו לא מפריד בין יהודי נאור, חרדי, דתי או לייט, לא אז ולא היום, נוכל להתאחד, לכבד אחד את רגשותיו של השני, ולהתקדם יחד לסיפור אמיתי ועובדתי של אהבת חינם?

ותודה לשלי אשכול על הסיפור המרתק על הגמלים.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post שיירת הגמלים של תשעה באב appeared first on דעת.

אז מה עושים כשהם פשוט לא באים? הנה 10 רעיונות שיעזרו לכם בציד.

1. העניקו להם משמעות!
   
   מתכנתים מחפשים משמעות. מתכנת מדור המילניאלס, אותם ילידי שנות השמונים והתשעים, מחפשים את אותה במיוחד. היום כבר לא מספיק להציע שכר מכובד או טייטל נחשב. העובדים החדשים רוצים להרגיש שהם חלק ממשהו גדול ולהזדהות עם הערכים של מקום העבודה. הם רוצים להשפיע, להשאיר חותם ולא רק להיות בורג במערכת.
   
   לא משנה אם אתם סטארט אפ או חברת ענק, אתם צריכים לדעת כיצד הפעילות שלכם מייצרת ערך לעולם, ולתקשר ערכים אלו החוצה. חשוב כמובן שמאחורי הסיסמאות תעמוד תרבות ארגונית שעולה בקנה אחד עם הערכים האלו.
   
2. צרו סביבת עבודה נעימה
   
   זה נכון בכל תחום, אבל משמעותי במיוחד בתפקידים טכנולוגיים בעלי תחלופה גבוהה. עם התחרות הגדולה על לבם, המשקל שניתן לסביבת העבודה הוא גבוה יותר. מקום עבודה לא נעים, שלא כיף להם לבוא אליו בבוקר הופל להיות דיל ברייקר.
   
   אז אנחנו לא מדברים על ריהוט ועיצוב פנים. אנחנו מדברים קודם כל על תרבות ארגונית וקוד התנהגותי שמגיע מהקודקוד מטה. סביבת עבודה נעימה מספקת חופש ביטוי, יצירתיות ואוטונומיה לעובדים, מאפשרת לעובדים לפתח פרויקט צד במסגרת העבודה, להתנדב, להשתתף בתוכניות מנטורינג שונות וכדומה. דברו על כל הדברים האלו במודעת הדרושים ובראיונות הראשונים ותראו את השינוי באחוזי הגיוס.
   
3. יותר מתן ביס
   
   אנשים בהייטק אוהבים לאכול, אבל זה לא כי הם רעבים. לקום מהכסא, להוציא את העיניים מהמסך – אלו פעולות שגורמים לנו להרגיש אנושיים ואנחנו מחפשים את זה כל הזמן. בנו פעילויות שעוזרות לעובדם להשתחרר, ללמוד, להכיר אנשים ובסדר, גם לאכול. זו יכולה להיות הרצאה באמצע היום, יוגה, משחק כדורגל או כל מפגש שסובב סביב נושא משותף. דאגו לשווק את הפעילויות האלו פנימה והחוצה כדי שאף אחד לא יפספס את את היתרונות שלכם על פני מעסיקים אחרים.
   
4. אפשרו להם לעבוד מהבית
   
   לצד ההתנגדות של חלק ממקומות העבודה לאפשר עבודה מרחוק, זה הופך להיות יתרון משמעותי יותר ויותר של מקומות העבודה שכן מאפשרים את זה. יש פה מסר חזק לגבי אמון בעובדים וחשיבות של איזון עבודה-בית עבור הארגון. עבור עובדים שגרים רחוק או צריכים לאסוף ילדים ממסגרות, היתרון הזה מקבל משקל משמעותי שהרבה פעמים מביא לקבלת ההחלטה.
   
5. מתגו את עצמכם
   
   החברה שלכם או הסטארט אפ שלכם הם מותג, עוד לפני המוצר/ים שלכם. המותג כולל את התרבות הארגונית שלכם, המשימה והחזון. מה הופך אתכם לשונים ממקום אחר? מה היא הצעת הערך שלכם לעובד שלכם? אם אתם לא יודעים – הם בטח לא ידעו לאן הם מגיעים, ולמה זה כדאי להם. שלבו כוחות עם מחלקת השיווק והיעזרו בכל ערוץ שיש לכם כדי לספר מי אתם ומי הם האנשים שבחורים לעבוד איתכם.
   
6. ספקו מידע אמין
   
   כשיש כל כך הרבה הצעות עבודה בתחום, הצגה מעורפלת או שיווקית מדי של הארגון או הסטארט אפ, באופן שמותיר יותר סימני שאלה מתשובות, עלולה לדחות את המועמד. הקפידו להציג את דרישות המשרה ואת החברה שלכם באור ריאליסטי ואמין. אם אתם רוצים לבנות יחסי אמון תצטרכו להיות שקופים כבר מההתחלה.

7. תשאלו ותלמדו
   
   עובד שלכם בדיוק הודיע שהוא עוזב? שימו את האגו בצד ונסו להבין מה הסיבה. מאחורי כל הצעת עבודה מתחרה יש לא רק כסף, אלא גם עניין, אפשרויות צמיחה, מוצר מעניין, אווירה ופרמטרים נוספים. אם תצליחו לזהות את נקודות התורפה שבגללן העובד עובר לחברה אחרת, תוכלו לשפר אותן בצורה ממוקדת.

8. תנו הזדמנות לג'וניורים
   
   עובדים עם נסיון הם מצרך נדרש עם הרבה תחרות עליו. חפשו את הדרכים שבהן תוכלו להכשיר עובדים נטולי נסיון בצורה מהירה ובאופן שייצר בהם נאמנות לארגון. תוכלו להרוויח ככה עובדים נאמנים יותר ולהשלים גיוסים מהר יותר.

9. חישבו על רב גוניות
   
   חברות ההיי טק הן סביבת עבודה של רק כ-300 אלף ישראלים, אבל הרבה ממה שקורה בשוק העבודה הכללי רלוונטי גם לגבי עולם ההיי טק. בין היתר, אפליה מטעמי גיל, מין וגזע. אם תרחיבו את הפריזמה שלכם, ולא תחפשו אחר הסטריאוטיפ של מפתח שיש לכם בראש, תגיעו למועמדים נוספים. בטווח הארוך, החברה שלכם תוכל רק להרוויח ממגוון של דעות וסוגים של אנשים, דבר שמוכח פעם אחר פעם במחקרים ובא לידי ביטוי בשורת הרווח.

10. תנו לכסף לדבר
    
    כסף לא יניע עובדים לפעולה ולא יעזור לכם לשמר אותם לאורך זמן, אבל הוא יכול למשוך טאלנט רלוונטי ולפתוח את השיחה. לא מעט פעמים תצטרכו לרפד את ההצעה עם הצעות נוספות כמו אחוזים, מענק חתימה וכל ערוץ נוסף שתוכלו למנף.

צריכים עזרה עד הגיוס?
דעת הוא מרכז פיתוח בלב ת"א המציע שירותי מיקור חוץ (Outsourcing) בתפיסת ה Near-Shore לעשרות חברות בישראל. נשמח לעזור לכם עם צרכי הפיתוח שלכם עד שיגיע האחד שלכם. המחירים שלנו הם ללא תחרות, אנחנו מבטיחים ביצוע מהיר, מקצועי ותקשורת מעולה לכל אורך התהליך.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post 10 דרכים למשוך מפתחים appeared first on דעת.

מהי תכנית משפיעים?

תכנית משפיעים היא תכנית עתודה למגזר החרדי, שתהווה שער כניסה למשרות מפתח בשירות הציבורי עבור אוכלוסייה זו.

תכנית זו נפתחה בהמשך להחלטת הממשלה לשלב נשים וגברים חרדיים בשוק העבודה הכללית, ולאור מסקנות דו"ח צוות בין-משרדי, אשר בחן את שילוב הציבור החרדי בשירות המדינה והמליץ על דרכים לקידום שילוב זה.

התכנית המנוהלת על ידי נציבות שירות המדינה, משרד העבודה והרווחה ומשרד הפנים, ומיושמת באמצעות מיזם משותף עם עמותת קמ"ח (קידום מקצועי חרדי), העוסקת בשילוב האוכלוסייה החרדית בשוק העבודה.

תכנית משפיעים כוללת 50 תקנים שנתיים – חציים לגברים וחציים לנשים. 35 מהתקנים מיועדים לשירות המדינה ו-15 לשלטון המקומי. קהל היעד הינו בוגרי אקדמיה חרדים,הנמצאים בראשית דרכם התעסוקתית בעולם העבודה, תוך מתן יתרון למועמדים שעדיין לא מלאו שלוש שנים מקבלת התואר שלהם.

התכנית פונה לנשים ולגברים, אולם שלב ההכשרה של התכנית, כך לפי החלטת ועדת היגוי, יתקיים בהפרדה כשמחזור אחד מיוחד לגברים בלבד והמחזור שאחריו לנשים בלבד.

התביעה נגד משפיעים

לפני מספר חודשים, הגישה שדולת הנשים תביעה בטענה שיש לעצור מיזם זה בשל הלימודים הנפרדים, כאשר לדבריהן "מתכונת מופרדת מהווה פגיעה קשה וישירה בזכות השוויון".

בית המשפט פסק לטובתם.

קראתי את התביעה ואני לא מצליחה להבין, לא את התובעים ולא את בית המשפט.

אנחנו שומעים השכם והערב טענות על הציבור החרדי שלא משתלב מספיק בשוק העבודה (טענות, שאגב, נאמרות פעמים רבות ללא מחקר מעמיק…)

אז הנה מיזם שהיה אמור לאפשר לעוד משפחות חרדיות להתפרנס בכבוד ולהניע את גלגלי הכלכלה. והנה קבוצה קטנה שרמסה אותו, תחת סיסמה יפה של אי שוויון.

לא ברור כיצד העובדה, שהקורסים מתנהלים בנפרד, מהווה סיבה לעצור מיזם זה (ובעקבותיו מן הסתם מיזמים אחרים).

אם היה זה קורס לגברים בלבד, הייתי מבינה את טענת החוסר שוויון. אך ברגע שהתכנית הוכנה לשני מחזורים, מחזור גברים ומחזור נשים, איפה האי שוויון?

ממי דורשים ללמוד ביחד?

כולנו יודעים שהחרדים הם לא מקשה אחת. יש יותר ופחות מודרנים. יש כאלו שלומדים בבר אילן והאוניברסיטה הפתוחה ויש כאלו שבוחרים ללמוד במוסדות לימוד חרדיים, המותאמים לאורח החיים שלהם.

אלו שסיימו תאר ראשון בבר אילן, לא זקוקים לתכנית ייחודית זאת ויכולים ללמוד בכל תכנית כללית ולהתערות בחברה בכוחות עצמם. מטרת התכנית היא לקדם את אלו שנטועים חזק בתוך אורח וצורת החיים החרדית הקלאסית.

החרדי הממוצע לומד במוסדות נפרדים כבר מגיל 3. ולא רק הלימודים במתכונת נפרדת. המפגשים החברתיים סביב בית הכנסת, השמחות המשפחתיות הגדולות והמצומצמות, הכול מתנהל בהפרדה בין נשים וגברים. אפילו הכניסה לאולמות השמחות היא לא כניסה אלא כניסות. כניסת נשים וכניסת גברים.

במשפחות רבות גם הישיבה סביב שולחן השבת, כאשר מדובר במשפחה הלא גרעינית (כלומר, חתן או כלה או חברים קרובים), תהיה נפרדת ותכלול צד גברים וצד נשים. הבילויים נפרדים. סרטים והרצאות לנשים בלבד, שיעורים לגברים בלבד והופעות זמרים חסידיים לאולם מחולק.

האם נראה לכם שבחור או בחורה חרדית בוגרי חינוך ואורח חיים זה ירשמו למיזם הכולל לימודים משותפים?

בסופו של דבר, לטובת הפרנסה, בוגרי הקורס הזה יעבדו בסביבות עבודה מתחשבות אבל לא על טהרת מין אחד בלבד. מטרת התכנית שצריכה להיות גם מטרת כולנו היא להגיע לכך שיהיו בוגרי ובוגרות קורסים שיעבדו בסביבות כאלו או אחרות.

למה ללכת ראש בקיר? למה לחבק את הנשים החרדיות חיבוק דוב?

אם שדולת הנשים רוצה כל כך לעזור להן, היא יכולה להשפיע על מקומות העבודה הכלליים לפתוח את הדלתות ולקבל יותר חרדים וחרדיות לעבודה.

כרגע השדולה רק מפריעה.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post חיבוק דוב למשפיעים appeared first on דעת.

הבחירה ברחלי גנות וההכרה הלאומית ביתרונות ההיי-טק החרדי, הזכירה לי שאלה שעלתה בכנס של העיתון "בשבע", בו השתתפתי לפני כחודשיים.
בדיון על שילוב חרדים וחרדיות בעבודה, נשאל מדוע חרדים צריכים לעבוד ב"חממות" – מקומות עבודה מותאמים, ולא משתלבים במקומות עבודה "רגילים". כמובן שיש כאן צורך הלכתי, אך מעבר לכך, חשבתי על צורך אחר.

"אתם בעבודה, סגירות אחרונות, או ישיבה חשובה, או טלפון שחייבים לענות לו. במקרה הטוב, אתם בדרך משם הביתה. עסוקים בשיחה צפופה עם הבוס. או קולגה. או בת הזוג שמבקשת שתקפצו לסופר, כי היא עסוקה בהסעות, או גם יוצאת היום מאוחר, קרה משהו בלתי צפוי אצלה במשרד. ואתם מחמיצים עוד שעת דמדומים. עוד אחת חלפה. עוד יום עבר. ולא חייתם באמת. ולא הרגשתם באמת. ולא אהבתם באמת. עבדתם. התפרנסתם. נלחצתם. רצתם. המשכתם במרדף האינסופי אחרי הכסף.

אתם בעיר הגדולה. או הקטנה. עוד מעט תקומו. לחוצים לא לאחר לעבודה. לא להיתקע בפקקים. לא להתווכח עם הילדים שלכם על המכנסיים, איפה התיק, צחצחת שיניים, למה אתה עושה לי את זה בכוונה, מה יהיה איתך הסוף, נו בחייך בואי נזוז כבר, רק לצאת מהבית, להיכנס לתוך האוטו ולהפליג לעבר מה בדיוק?

אולי הגיע הזמן לעצור ולשאול את עצמנו בדיוק את השאלה הזאת: לעבר מה בדיוק? לשם מה בדיוק? כי מתי הכסף הפך לתכלית, לחזות הכל, ולא לאמצעי להשגת אושר, רווחה, שקט. אם אתם כל היום בתוך המטריקס הזה כדי שיהיו לכם חיים, אז לאן הם בעצם נעלמו.

אתם לא מפספסים רק את שעת הדמדומים, או את השחר העולה, אתם מפספסים גם את הילדים שלכם, שהפכן לאמצעי להשגת הכסף. רק שלא יפריעו לכם בבוקר. רק שלא יתווכחו איתכם. רק שלא ימשכו זמן ותאחרו בגללם. וכשאתם מפספסים אותם, אתם מפספסים גם את עצמכם. אתם כבר לא באמת יודעים מי אתם. כלים על לוח השחמט של מי בדיוק? סטטיסטים במחזה שמי כתב עבורכם?"

אני חושבת שאנשים רבים יכולים להתחבר לתיאור הזה של אבישי מתיה (מתוך "מה אתם מפסידים כשאתם רודפים אחרי הכסף", ynet). אבל כשאני קראתי את הפוסט שלו, הוא דווקא האיר לי כמה דברים בנוגע ל"חממות". אז כתגובה לפוסט שלו וגם לשאלה שנשאלה בכנס, אני רוצה לספר לכם קצת על הלך היום של הנשים החרדיות העובדות בחברת "דעת", שבכנס היו מכנים אותה "חממה"…

קריירה מסוג אחר

כמו בחברות הי-טק רבות, גם כאן ב"דעת" לוח הזמנים צפוף וברגע שמסתיים פרויקט נכנס פרויקט חדש. כמו בחברות הי-טק רבות, העובדות עסוקות במהלך היום בהשלמת משימה אחר משימה, כשבאמצע יש איזו פגישת עבודה דחופה. כמו בחברות הי-טק רבות, גם כאן העובדות שואפות להעמיק את הידע המקצועי שלהן ולהיות הכי טובות במה שהן עושות.

ויחד עם זאת, הנשים החרדיות העובדות ב"דעת" ולמעשה בכל חברת הי-טק חרדית, שונות מעובדי חברת הי-טק טיפוסית.

העובדות החרדיות הן לא קרייריסטיות שעובדות עד 18:00. סדר העדיפויות שלהן שונה. ברשימה שלהן, מה שניצב במקום הראשון הוא הבית.

על פי היהדות, האישה היא עיקר הבית ומכאן נגזר הביטוי "עקרת בית". הכל סובב סביבה והיא הכוח העומד מאחורי הצלחת בני הבית. "חכמת נשים בנתה ביתה" אומר שלמה המלך במשלי. ולכן, בראיית האישה החרדית, בניית הבית היא פסגת הצלחותיה. למעשה, אני חושבת שבכל אישה, גם בזו הקרייריסטית, טמון הרצון של לעשות לביתה. אם כי האישה החרדית לא משאירה זאת בגדר רצון. וגם כאשר היא עובדת מחוץ לבית, היא עושה כל שביכולתה כדי להישאר "עיקר הבית", מתוך ידיעה שזוהי תכליתה. היא אולי מפסידה קצת את פיתוח הקריירה, אם כי מרוויחה את חינוך ילדיה ובניית ביתה, בהתאם להשקפתה.

כמובן שמיקום הבית בראש סדר העדיפויות לא בא על חשבון העבודה. כי כמו שכבר העידו מנהלי מרכזי פיתוח חרדיים אחרים, העובדות החרדיות מאד מקצועיות ומסורות.

זה יותר מתבטא בכך שהן מנהלות שתי קריירות ביד רמה.

במירוץ נגד הזמן

זה ניכר כבר ב-7:00 בבוקר, שעה שבה המשרדים אצלנו מלאים. למה? כדי לסיים את יום העבודה מוקדם יותר ולהגיע הביתה כדי להיות שם בשביל הילדים.

ומרבית העובדות לא קמו ב-6:30… אלא מוקדם מאד. וארגנו את מה שבאפשרותן לקראת היציאה לגן ולבית הספר. חלק אף הידרו והכינו ארוחת צהריים…

בזמן העבודה – הנשים מסורות ומשקיעות בצורה יוצאת מן הכלל. לא רק כי שגרת העבודה מכתיבה קצב מהיר, אלא גם כי הנשים החרדיות דואגות שלא יהיה חלילה גזל כלפי מקום העבודה.
אך בכל רגע פנוי, למשל בהפסקת הצהריים, הן חוזרות להיות עיקר הבית, כשעל הקו הבעל או הילד, שואלים היכן הבגד, איפה המשחק ומתי לאסוף את הקטן מהחוג?
וגם בשיחה הקצרה בזמן הכנת הקפה… הנשים משתפות בנושא החשוב להן ביותר: הבית. תוכלו לשמוע על החכמות של הילדים, על תעסוקה מומלצת לימי החופשה ועל איך שמתקדם הניקיון האינטנסיבי לפסח.

ובסיום יום העבודה. האישה החרדית לא הולכת לאיטה הביתה. היא פשוט 'טסה'. כי החלק השני של יום העבודה מתחיל ברגע שהכרטיס מועבר… רובן ממהרות לאסוף את הקטנים מהמטפלת, מהגן וגם מבית הספר.

בבית, הנשים החרדיות עובדות סביב השעון כדי להיות הרעיות הכי טובות והאימהות הכי משקיעות. חשוב להן לנהל בעצמן את הבית ושהכל יתקתק – שיהיה אוכל ביתי, שהבית יהיה מסודר, להספיק לכבס ולגהץ… הן רוצות בית מלא ילדים, ורוצות להיות שם בשביל כל ילד. הן דואגות לכל צורך שיש במשפחה, ולכן אחת משלימה היום שעות כי אתמול לקחה את הילדה לקלינאית תקשורת. והשניה מספרת על התחפושת שתפרה בעצמה לבנה.

ואני מהצד, רואה את המאמצים האדירים שהן משקיעות בשילוב העבודה והבית. ונותר לי רק לומר שהדרך שבה הן מנהלות את שתי הקריירות האלו, פשוט מעוררת הערצה.
נכון. האישה החרדית העובדת בהחלט עסוקה. אם כי היא התיאור של מתיה, לא מייצג אותה. כי בניגוד לאנשים שעסוקים במרדף אינסופי, העובדות החרדיות לא שוכחות את עצמן.

הן לא מפספסות את הילדים שלהן, כי הן דואגות להגביל את שעות העבודה כך שיתאפשר להן להיות איתם כמה שיותר.
הן לא תעבודנה במקום שלא מקבל את סדר העדיפויות שלהן. הן כמובן בוחרות מקום עבודה מקדם ומספק, אך כזה שגם מבין שהבית ניצב בראש הרשימה.
וה"חממה" בהחלט מאפשרת זאת. מקום עבודה המותאם לנשים חרדיות מאפשר לצאת ולאסוף את הילד בזמן, גם כשיש פרויקט לחוץ ולוח זמנים ללא פשרות. מקום העבודה מאפשר להיות עם הילדים בימי מחלה, גם כשזה הילד השישי שחולה החודש ברצף. מקום העבודה שמח על כל הריון נוסף, ולא חושב על היעדרויות לצורך בדיקות ועל חופשת לידה.

כי למקום העבודה חשוב באמת שהעובדת תצליח לשלב בין פרנסה לבין שמירה על אורח חייה וחיי המשפחה, כפי שהיא רוצה לשמרם.

ולסיום, אני רוצה לשגר ברכות חמות לרחלי גנות מכל חברת דעת!
הבחירה בך מחזקת את העשייה של כולנו 

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post היי-טק חרדי שוב בכותרות. והפעם בטקס הדלקת המשואות appeared first on דעת.

למעשה, השתלבות החרדיות בהי-טק היא רק חלק מהמגמה החדשה שחלה במגזר החרדי בעשורים האחרונים. בשונה מהעבר, בו נשות המגזר התמקדו בלימודי חינוך והוראה והועסקו בתוך הקהילה, בשנים האחרונות נפתחו במגזר החרדי מגוון מסלולי לימוד חדשים, כגון מדעי המחשב, ראיית חשבון, מנהל עסקים, גרפיקה ועוד. מקצועות אלו יצרו עבור הנשים החרדיות הזדמנויות תעסוקה בקרב חברות רבות הממוקמות מחוץ לאזור החרדי המוכר.

כמנכ"ל דעת, אני מכירה את הנשים האלו מקרוב. אני רואה עד כמה מורכבת ההתמודדות שלהן בתוך התופעה החדשה.

מדובר בנשים שלא ראו את הוריהן יוצאים לעבוד במקומות עבודה מחוץ לקהילה. הן לא מכירות את תרבות העבודה שיש בחוץ. אין להן אבא מנכ"ל בהי-טק ואמא רואת חשבון בכירה. יותר בכיוון של אבא מלמד בתלמוד-תורה ואמא מורה בסמינר…

מדובר בנשים שגדלו ובוחרות לגדל את ילדיהן בבתים ללא מחשב, ללא מובייל וגם ללא טאבלט. בבתים שיש בהם אווירה של פעם, גם היום.

מדובר בנשים המגיעות עם השקפה המבוססת על צניעות. האישה החרדית לא תעבוד בצוותא עם גבר, כמובן שלא תלחץ לו את היד. היא אפילו לא תשאל אותו "מה שלומך?" מטעמי צניעות.

ופתאום הן מועסקות בחברה לא חרדית. באזור לא חרדי. והמחשב שבבית מחוץ לתחום, הופך לכלי עבודה…

הן לא מכירות את קודי ההתנהגות הנהוגים במקום העבודה, את הזכויות והחובות של כל עובד. בטח לא את הניואנסים והסלנג. הן לא רגילות לכך שלכל משימה יש דד ליין, שיש עומס בעבודה לפני יציאה לחופשה (שמצטרף לעומס ההכנה לחג בבית), ואפילו לכך שהכל הולך על פי תאריך לועזי ולא עברי. הן גם לא רגילות שיש מעליהן היררכיה של מנהלים, שלהם צריך לדווח ומולם צריך לעבוד.

התמודדות לא פשוטה.

התמודדות שאני נתקלת בה בכל פעם שנכנסת ל"דעת" עובדת חדשה, שזה עתה סיימה את לימודיה.

וזו התמודדות שמי שנמצא מחוץ למגזר לא תמיד מודע אליה. אולי ניתן להמחיש זאת באמצעות דוגמה של ישראלי שעובד בחברה כלשהי באנגליה. הוא יודע את השפה, יודע את העבודה, מנסה להכיר וללמוד את אופי המקום. ועדין, יש פער תרבותי בין ישראלים לאנגלים, שקשה לגשר עליו, עם כל הרצון שלו להשתלב במקום החדש.

ובתוך המורכבות שבתעסוקה מחוץ לקהילה, הנשים החרדיות מגיעות למקום העבודה החדש עם דרישה לסביבת עבודה שתאפשר להן לשמור על דרך חייהן. הדרישה הזו לא ברורה מאליה, שכן בדרך כלל מקום העבודה הוא שמכתיב את הכללים… ובכל זאת, חברות רבות נענו לאתגר וכך נוצרה מציאות תעסוקתית חדשה, כזו המאפשרת עבודה לצד נשים בלבד, שעות עבודה המותאמות לאימהות ועוד.

סביבת העבודה המותאמת ממתנת את ההתמודדות של הנשים במקום החדש, אם כי לא מהווה מענה לכל השוני התרבותי. ועל אף שההתמודדות איננה פשוטה, הנשים החרדיות הצליחו להשתלב בדרכן בחברות השונות ולאייש מגוון תפקידים חדשים. ובימינו, יש לא מעט ילדים חרדים, קטנים ומתוקים, שכן רגילים במציאות שבה אמא לא רק מורה או גננת, אלא אמא מתכנתת או אפילו מנהלת צוות פיתוח…

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post עבודה מחוץ ל-zone המוכר appeared first on דעת.

כאשר בני ישראל מתכוננים ליציאת מצרים, הם מקבלים 2 הנחיות. האחת, איך להתכונן ליציאת מצרים. והשניה, איך לשמר את הרגע. ואכן עד היום אנחנו זוכרים את יציאת מצרים ברמה יומית – בתפילה, ברמה שבועית – על ידי שמירת השבת, וברמה השנתית – בליל הסדר.

החשיבות לשמר את רגע יציאת מצרים ברורה לכל. יציאת מצרים היתה רגע מכונן. הזמן בו נולדנו כעם.

אך האם אנחנו מתעדים את הרגעים הנכונים? אולי אנו מחמיצים את הרגעים שכדאי לשמר?

הנצחת הרגע מבעד לעדשה
הצילום נותן לרגע ביטוי חזותי. הביטוי החזותי משאיר את הזיכרון. לדעתי הצילום גם מאדיר את הרגע. ברגע הנוכחי ובמבט לאחור, עצם זה שצילמתי משדר שמדובר ברגע שהיה שווה לצלם.

ולמרות שהתמונה מאדירה את הרגע, היא לא תמיד מעבירה אותו היטב.

השבת, ישבתי ודפדפתי בלוח השנה שלי המעוצב עם תמונות המשפחה. התבוננתי בתמונות והבחנתי שחסר לי משהו. מרוב שטרחתי לחפש תמונות יפות, לעבד, לחתוך ולהתאים אותן, השמטתי את הסביבה ולמעשה מחקתי את הזיכרון של האירוע. אותם רגעים קטנים בהם רציתי להיזכר לא עברו דרך התמונה.

במוזאונים אני תמיד הולכת לאט. מסתכלת בכל תמונה על כל הפרטים. מנסה לראות את המכלול. את האווירה. את התקופה. באחד הביקורים, התבוננתי בתמונה המציגה את רחובות מנהטן של לפני כמה עשרות שנים. יש חניה! הרבה פחות אנשים על המדרכות. אנשים לבושים במה שאנחנו מכנים היום בגדים ייצוגיים. כמעט שמעתי את השקט. על אף שלא נכחתי באותו מקום, באותה תקופה, התמונה הצליחה להציף בפני את הרגע…

אז למה אני מתמקדת רק בצילום אירועים מיוחדים? ולמה פעמים רבות אותו אירוע מיוחד כלל לא מועבר בתמונה כי מי שנמצא בפוקוס הוא רק האנשים קרובים אלי?

רגעים קטנים – גדולים
אם אחליט לצלם תמונה יומית, לא אעצור את הזמן ולא אעניק תרומה גדולה יותר לאנושות, אך על ידי דיפדוף בתמונות, לא אשאל את עצמי איך כבר עבר לו השבוע וכמה משמעותית היתה השנה שעברה.

אם אחליט לצלם תמונה יומית – אלכוד את הרגע. רגע שבעוד זמן מה אולי ישכח ממני.

ומה עם רגעים כביכול סתמיים?

האם שווה לצלם חזרה להצגה או שכדאי להתמקד בהצגה בלבד? האם לצלם את ההכנה לאירוע או רק את האירוע עצמו?

ההכנה היא תהליך בניה חשוב שלפעמים לוקח יותר זמן מהאירוע עצמו. אז למה לפספס את זיכרון ההתרגשות, המחשבות של איך ומה להכין, את ההשקעה, את הדרך למטרה? מה עוד, שגם זמן ההכנה הוא זמן וימי ההכנה הם ימים וכל שניה בזמן ההכנה שוות ערך לכל שניה אחרת בחיים.

ורגעים עצובים, כואבים, קשים?

גם אלו רגעים שכדאי לנצור וזכור. רגעים לא קלים הם אף משמעותיים יותר. רגעים המאפשרים גדילה אישית. ואולי במרחק הזמן אלו רגעים שיכולים לנחם אותנו. להראות לנו שעברנו, התגברנו והמשכנו.

כל יום יהיו בעיניך כחדשים
צילום הרגעים ה"פשוטים" מתחבר לי למימרא "כל יום יהיו בעיניך כחדשים", המתייחסת לכך שעלינו לראות את המצוות כחדשות מדי יום, כאילו היום נצטווינו לקיימן.

הצילום שמייקר את אותם רגעים פשוטים מחזק את התחושה שכל יום שגרתי הוא חדש ומרתק, שכל רגע הוא יקר, רגע בלתי נשכח…

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post ללכוד את הרגע – עוד מימי יציאת מצרים appeared first on דעת.

מדוע נוהגים באבלות?
ימי ספירת העומר הם ימים של דין. בהיסטוריה הארוכה שלנו התרחשו כמה מאורעות בימים אלו: קהילות יהודיות רבות הושמדו כבזמן מסעות הצלב, בימי חמלניצקי בפרעות ת"ח ות"ט וגם בימיו של רבי עקיבא.
לרבי עקיבא היו 24,000 תלמידים, שלמרות היותם גדולים בתורה, לא נהגו כבוד זה בזה ולכן מתו במגיפה שפרצה באותם ימים. כאות לאובדן הגדול של עם ישראל, שנגרם עם מותם של תלמידי חכמים רבים כל כך, נוהגים במנהגי אבלות בימי הספירה.

עם המעבר החד בין ימי השמחה לימי האבל, מצאתי את עצמי מייחלת לל"ג בעומר, ליום בו נשוב להרגיש את עוצמת השמחה.

וחשבתי על כך שספירת העומר, שכוללת 49 ימים, למעשה נחלקת אצלי לשני חלקים. החלק העצוב, שבו נוהגים דיני אבלות, עד ל"ג בעומר. והחלק שבו שולטת הציפיה לחג מתן תורה, ממחרת ל"ג בעומר.

חשבתי על שני חלקי ספירת העומר האלו. שני החלקים שהיו אמורים להיות חלק אחד ארוך ומתמשך המתחיל מיום אחרי ליל הסדר והולך וגדל ומתעצם מיום ליום ברוחניות ובשמחה. אם לא היו 33 ימים של אבל, האם מההרגשה המרוממת של ליל הסדר, מהאחדות והמשפחתיות הייתי מסוגלת לעלות עוד 49 דרגות? האם הייתי מסוגלת להמתין בציפייה מתמשכת 49 ימים לאוצר שממתין לי בסוף הדרך?

היתכן שהספק שלי ביכולת הנ"ל והתחושה שלי שהתשובה לשאלותיי היא שלילית קשורים לאופי הדור שבו אנו חיים?
בדור שלנו, דור ה'כאן ועכשיו', המתנה במשך 49 יום נחשבת ארוכה. בדור שבו הכל "מדהים ומשגע" או "על הפנים ודיכאון", דור בלי מדרגות, דור של שחור ולבן ללא גווני אפור – בדור זה קשה יותר להמתין, וקשה יותר להרגיש ציפייה והתרוממות רוח שהולכים וגוברים לכל אורך ספירת העומר.

החתם סופר, הרב משה סופר, אומר שהמן שירד בדרך נס במדבר, החל לרדת בל"ג בעומר. אם הייתי שם אין ספק שביום הראשון הייתי מקבלת את המן בהתלהבות והערכה רבה, אולם עם חלוף הזמן, הייתי מצפה שהלחם השמימי ימשיך לרדת, והייתי מתייחסת אליו כאל דבר המובן מאליו.
כמו לשולחן החג הערוך.
כמו לעובדה שאני מוקפת בבני משפחתי.
כמו… לשגרה.

ערב יום השואה והגבורה מזכיר לי שהכול יכול להתהפך מהיום למחר. הסיפורים שכמה שקוראים אותם עדיין לא מסוגלים להבין, מחדדים את ההבנה ששום דבר לא מובן מאליו.
אם הייתי מסוגלת לראות ולהרגיש את החסד שבשגרה הברוכה, אולי כן הייתי מצליחה לספור ולהרגיש את ספירת העומר בכל 49 הימים והדרגות? 

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post ספירת העומר בדור האינסטנט appeared first on דעת.

ואני כמו תמיד שואלת את עצמי שאלות.
מה נשאר לי מהפסח של יוצאי מצרים, מהפסח שחגגו 40 שנה במדבר, מהפסח של זמן בית המקדש?
מה נשאר לי מכל זה היום?
הניקיון???

כן, אני יודעת שהמטרה היא לנקות גם את הלב מהחמץ, אבל איך משלבים זאת בין ניקוי המדף העליון לתחתון?

"ההכנות לפסח – עבודת ה'!
כל זמן וכל מצב שהאדם נמצא בו, עליו להיות מודע שזהו חלק בלתי נפרד מעבודת ה' המוטלת עליו. אין נפקא מינה אם העסק הוא ברוחניות או אם הוא בגשמיות. לעולם, בכל מצב ובכל זמן, בכל נקודה שאדם נפגש עמה בחיים, ישנה נקודה של עבודת ה'.

… כולם יודעים שבאותם מעשים של נקיון הבית לפסח מקיימים מצות עשה מדאורייתא, וכן מצות לא תעשה, אבל בין הידיעה הזו, למצב בו נתון האדם בשעת הניקיון, במה עוסקות מחשבותיו באותה שעה- המרחק גדול. באופן טבעי, אדם שאינו עוצר את עצמו מעט ומתבונן, שקוע רק בשאלות מסוג: איך לנקות, מה לנקות וכמה לנקות. הקשר בין מעשיו לבין הקב"ה כמעט ונאבד לגמרי ח"ו."

(הרב איתמר שוורץ, "בלבבי משכן אבנה", חג הפסח, מידת הניקיון עמ' פ- פח)
אז התשובה שמצאתי לא קשה ליישום אבל בהחלט משנה את המבט. בתוך כל הניקיונות, הארגונים והבישולים, אני צריכה להיות מודעת, לחשוב ולהבין למה אני כל כך משקיעה… ואיך אני מחברת את הפסח שלי לפסח הרוחני.
ואיך אתן מתמודדות עם זה?
אשמח לדעת

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post אבק זה לא חמץ appeared first on דעת.

בבניין שלידי מתגוררת אישה שמתניידת בעזרת כסא גלגלים.
אני רואה אותה בעיקר נכנסת ויוצאת מהרכב, שעל גבי חלונו מדבקה המבקשת להשאיר מקום לצד הרכב, כדי שתוכל להכניס או להוציא בקלות את הכסא.

השבוע, כשחזרתי הביתה באחד הימים, ראיתי את הרכב שלה עם דלת הנהג פתוחה וכסא הגלגלים ליד הדלת האחורית. החניתי, ושמתי לב שהתמונה לא השתנתה. החלטתי לגשת לבדוק מה קורה.

התברר שכסא הגלגלים "ברח" לה לכיוון הדלת האחורית והיא פשוט נותרה לשבת ברכב, ממתינה למישהו שיעבור ויעזור לה.
הבאתי כמובן את הכסא. בכוחות משותפים הכנסנו אותו לרכב ואמרתי לה שהסיטואציה בה היא עמדה, להמתין זמן לא ידוע למישהו שיעבור, בטח היתה לא נעימה.
היא ענתה בחיוך, "ה' תמיד עוזר ושולח לי מישהו".

שעות לאחר מכן עדיין חשבתי על זה.

אישה חילונית. אולי ממהרת לאן שהוא. אולי סתם צריכה כמו כולנו להספיק 101 דברים ביום. יושבת בחוסר אונים וממתינה למשך זמן לא ידוע. וכל סדר היום שלה יכול להשתבש, וכל המשימות צריכות לחכות.
אך בניגוד לאיך שאני קראתי את המצב ואת התגובה שאמורה להתלוות אליו, הופתעתי למצוא אותה שלווה ורגועה, בטוחה שהקב"ה ישלח את השליח.

וזה גרם לי להתבונן בעצמי. כמה לי קשה מכל עיכוב לא צפוי ומכל סיטואציה שבה לא ברור לי מה יהיה ואיך בדיוק… כמה יש לי ללמוד ממנה ולהבין – איך, איך היא הגיעה לכזו דרגה של קבלת המצב.

וברובד אחר, בעיית הנגישות של אותה אישה, התחברה לי לתחום הנגישות הוירטואלית, תחום שאני מכירה היטב מהצד שאחראי על הנגשת אתרים לבעלי מוגבלויות. והנה נתקלתי פנים מול פנים בצד השני, בצד שמתמודד מדי יום עם בעיות נגישות. חשתי את חוסר האונים שמרגיש אדם הנתקל בבעיית נגישות ונוכחתי עד כמה הנגשה, פיזית או וירטואלית, משמעותית בשבילו.

אם רק אלמד לא רק לקבל את המצב כמו שהוא, אלא גם לראות אותו כמתנת שמיים. וגם אם לא אבין ברגע הראשון שזו מתנה, כל מצב כזה בטח נועד ללמד אותי משהו, להכיר לי דרך אחרת או לגרום לי לפגוש מישהו…

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post נגישות ברחוב שקט appeared first on דעת.

ירושלים תחת שלטון המנדט הבריטי. באו"ם מתקבלת הצעת החלוקה. על פי ההצעה יחולק שטחה של ארץ ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית. ירושלים תהיה עיר בינלאומית הנשלטת בידי מושל מטעם האו"ם ומועצת תושבים. מיד לאחר ההחלטה פורצים קרבות בירושלים ובערים המעורבות, ביישובים היהודיים ובצירי התנועה בכל רחבי הארץ. בתום מלחמת השחרור מחזיקה ישראל בחלקה המערבי של העיר ובהמשך מכריזה על ירושלים כבירתה של המדינה הצעירה. במשך 19 שנה נותרת ירושלים הבירה כעיר חצויה. "העיר אשר בדד יושבת ובלבה חומה".

כ"ח באייר תשכ"ז.

במהלך מלחמת ששת הימים ישראל מחזירה לשליטתה את חלקי העיר המזרחיים שהוחזקו עד אז בידי הירדנים. לשטחה של ירושלים נוספים שטחים רבים ובהם גם שכונות וכפרים ערבים. האו"ם אינו מכיר בסיפוחה של מזרח העיר.

למעשה, למרות שחרורה ירושלים נותרת מחולקת. מערב העיר נחשב לשטח יהודי בעוד יהודים שמתגוררים במזרח העיר מוגדרים "מתנחלים", כאילו אינם גרים בלבה של בירת ישראל.

התקשורת מספרת על עיר ששיעור החרדים והערבים באוכלוסייתה הולך וגדל בהתמדה, וכבר אינה מהווה בית טבעי לעם ישראל על כל פלגיו. הכתבות מתארות עיר אשר חצויה בין מזרח ומערב, עיר שבליבה חומה לאומית, רעיונית ומגזרית.

האם ירושלים, העיר שמסמלת אחדות, אכן חצויה?

למה ירושלים תמיד שתים ?

לָמָּה יְרוּשָלַיִם תָּמִיד שְתַּיִם, שֶל מַעְלָה וְשֶל מַטָּה
וַאֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת בִּירוּשָלַיִם שֶל אֶמְצַע
בְּלִי לַחְבֹּט אֶת רֹאשִי לְמַעְלָה
וּבְלִי לִפְצוֹע אֶת רַגְלַי לְמַטָּה.

וְלָמָּה יְרוּשָלַיִם בְּלָשוֹן זוּגִית כְּמוֹ יָדַיִם וְרַגְלַיִם,
אֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת רַק בִּירוּשָל אַחַת,
כִּי אֲנִי רַק אֲנִי אֶחָד וְלֹא שֲנַיםִ

(יהודה עמיחי)

למה ברבים? שואל עמיחי, למה אי אפשר להסתפק באחת?

במדרשי חז"ל ירושלים מוצגת כמעט תמיד כנקודת חיבור – המאחדת את ירושלים של מטה עם ירושלים של מעלה, מחברת בין יראה ושלום, מתבטאת בין אדם לא‑לוהיו וגם בין אדם לחברו, מדברת אל המח ונוגעת בלב, ירושלים של העבר וזו של העתיד – 'עיר שחוברה לה יחדיו'.

דומה שיש בירושלים כמיהה ויכולת, רצון וכוח, שחותרים ללא לאות לאחד ולחבר בין חלקים שונים, ואם בכל זאת הפירוד גובר, העיר אינה עומדת בכך; מאליו מתרחשים הקרע, החלוקה, החורבן.

קיץ 2016.

אזור המרכז מהביל. לאן נוסעים לנשום אויר? לירושלים.

העיר שוקקת חיים. יהודים, נוצרים וערבים, דתיים וחילונים ועוד זן אחד. ירושלמים.

לא, אינני מתכוונת לאנשי שכונה או כת כזו או אחרת על לבושם האותנטי… אני מתכוונת לאנשים המיוחדים המאחדים ומכילים בתוכם את כולנו. אנשים שלמתבונן מבחוץ נראים כסתירה מהלכת, כשילוב של תרבויות, אולם על פניהם נהרה של אמונה בצדקת הדרך וחיוך של סובלנות.

אנשים שמחברים לה יחדיו. ירושלמים שמשלימים את התמונה, ויחד עם הקדושה, האווירה והאבנים תורמים להפוך את ירושלים למה שהיא.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post לָמָּה יְרוּשָלַיִם תָּמִיד שְתַּיִם? appeared first on דעת.

משה עלה להר וירד עם דבר נִסִי, פלאי, קדוש בקדושה עליונה ביותר: לוחות הברית הראשונים שנכתבו על ידי הקב"ה. משה רואה את העם עובד לעגל ובחמתו שובר את הלוחות. וכך מתוארת הסצינה בפסוקים:

• "וידבר ה' אל משה, לֵך רד כי שִׁחֵת עמך אשר העלית מארץ מצרים. סרו מהר מן הדרך אשר צויתִם, עשו להם עגל מסכה וישתחוו-לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים."
• "ויִפן וירד משה מן ההר ושני לֻחֹת העדֻת בידו, לֻחֹת כתובים משני עבריהם, מזה ומזה הם כתובים."
• "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחֹלֹת ויחר אף משה וישלך מיָדָו את הלֻחֹת וישַׁבֵּר אתם תחת ההר."

שבירת הלוחות ע"י משה (שמות ל"ב) מעוררת תמיהות. השאלה הראשונה היא כיצד משה "מרשה לעצמו" לשבור את הלוחות שהם מעשה ה', לנפץ את הקודש. הייתכן לומר שמשה 'איבד שליטה' לנוכח המראות של עבודת העגל והמחולות ושבר את הלוחות מתוך כעס?

יתרה מזו, התנהגותו של משה בפרשה היא תמוהה, שכן מה נתחדש לו כאשר קרב אל המחנה וראה את העגל והמחולות, עד כדי כך שחרה אפו ושיבר את הלוחות? הרי עוד לפני ירידתו מההר נאמר לו: "כי שִחֵת עמך… עשו להם עגל מסכה…" (שם, ז-ח)?

אם להשקפתו הם אינם ראויים לקבל את הלוחות במצב זה, לשם מה משה מוריד אותם? אולי היה עדיף לרדת בלי הלוחות, לטהר קודם את העם, ורק לאחר מכן לחזור להר ולהוריד אותם?!

אין ספק שאין לנו שום אפשרות לחוות אפילו את אפס קצהו של מה שהרגיש משה, עבד ה', שזכה לדבר עם הקב"ה פנים אל פנים ולשהות במחיצתו ארבעים יום ללא מזון וללא משקה, כשהוא רואה את עמו שהוציא ממצרים, שחילץ מתוך טומאת עבודת האלילים המצרית וחולל לעיניו ניסים גלויים במצרים, על ים סוף ובמדבר, שחווה את מעמד הר סיני ושמע  את הקדוש ברוך הוא אומר לכל אחד ואחד מהם "אנוכי ה'…לא תעשה לך פסל…" – משתחווה לפסל. אין לי בכלל כלים, מלים או מושגים להעלות בדמיוני את רמת הקרבה לה' שמשה חווה, את סלידתו מעבודה זרה ואת הזעזוע שלו לנוכח חטא העגל.

אבל לשבור את לוחות הברית?

למה לא החזירם לקב"ה כפי שהכוהנים זרקו לשמים את מפתחות הר הבית בעת החורבן?

יותר מכל אני תוהה הכיצד לאורך כל ההיסטוריה התרכזו המדרשים, הפרשנים והוגי הדעות בניסיונות להצדיק את מעשהו של משה או לצמצם את הביקורת עליו לנקודה כזו או אחרת, ולא מצאתי איש המערער על עצם מנהיגותו של משה בשל תגובתו הקיצונית הנתפסת כאיבוד עשתונות.

לא כאן המקום לצלול לתוך ים פרשנות חז"ל העוסק בהרחבה בשבירת הלוחות ובמנהיגותו של משה. הנקודה שאני מבקשת להתמקד בה, בתום ימי הרחמים והסליחות, עם פתיחתה של שנת לימודים ועבודה חדשה ועם ה'חזרה' לשגרה כשאנו מצוידים בהחלטות וקבלות החדשות שקיבלנו על עצמנו בתקופה זו, היא שבעלייתו השלישית להר, בראש חודש אלול, משה חזר בכל זאת, כדי לקבל לוחות שניים. גם אם הם לא היו באותה רמת קדושה כלוחות הראשונים, שכן היו מעשה אדם; גם אם שברי הלוחות הראשונים נחו לצדם בארון, הם היו לוחות הברית, על כל המשתמע מהם.

משה לא ויתר לעמו, לעצמו או לריבונו של עולם, אלא לקח אחריות, הישיר מבט, ועשה ניסיון נוסף, מתוך הבנה והפנמה שתיקון, גם אם הוא לא מושלם ונאמן לחלוטין למקור, הוא תיקון שמאפשר להמשיך הלאה. העובדה שמשה לא התייאש ולא ויתר לעצמו או לעמו אלא בחר בדרך של תיקון, היא היא בעיני העובדה המשמעותית שבזכותה איש אינו מטיל ספק במנהיגותו.

המסר האישי שאני לוקחת אתי לשנה החדשה הוא שכאשר מתגלות טעויות ותקלות, הן במישור האישי והן במישור המקצועי, האחריות המנהיגותית מתגלה דווקא כאשר אני מצליחה להניח בצד את הכאב ואת חרון האף ולוותר על הכיסופים לשלמות האידיאלית, ומאפשרת לעצמי לתקן מה שאפשר, בנחישות, בראייה רחבה ובלי להתייאש.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post שבירת הלוחות, מנהיגות ומנכ"לות appeared first on דעת.

לבני ישראל הייתה אפשרות לחזור לצורת החיים המוכרת – העבדות – סוג של הודאה בכישלון הניסיון לשנות סדרי עולם, או לקחת סיכון והימור מטורף ולהיכנס לים – צעד שיכול להביא תוצאה או תועלת רק אם יתחולל שינוי בסדרי העולם; לנקוט בצעד אקטיבי של לחימה, בגישה פסיבית של ייאוש, או במהלך רוחני של תפילה. ואכן, חז"ל מתארים התלבטות זו במדרש על ארבע הקבוצות. לפי המדרש העם נחלק לארבע קבוצות, כל קבוצה הביעה עמדה: אחת אומרת – ניפול לים. השנייה אומרת – נחזור למצרים, השלישית אומרת – נלחם והרביעית – נתפלל ונחכה לנס.

"מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה אלו באלו קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה" (מסכת סוטה, ל"ז, ל"ז)

נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, קופץ למים ראשון, כך על פי מסורת חז"ל.

נחשון נכנס למים כאילו אין ים. הוא מבצע פעולה שנראית כבלתי אפשרית אך מבצע אותה מתוך אמונה שיש באפשרותו לשנות את ה"טבע", ומתוך ביטחון בה' שזו הדרך הנכונה.

כשאני חושבת על נחשון ברגע הקפיצה, עובר לי בראש סופרמן שמתוך רצון לשנות  סדרי עולם, לשנות את המציאות ולייצר סוף טוב לסיפור שלו, עוצר את כדור הארץ מסיבובו ואפילו מסובב אותו אחורה.

נחשון קפץ למים אף על פי שלא ידע איך המעשה שלו ישנה ובראיה האנושית הפשוטה לא המתין לו דבר מלבד טביעה. הוא נכנס למים עד שהם מגיעים לצווארו. אני חושבת ששני דברים הניעו אותו. הרצון לעשות משהו, לשנות, והאמונה שלמעשה שלו יהיה ערך.

בשתיים, שתיים ושלושים
נכנסו דרך הטרשים
לשדה האש והמוקשים
של גבעת התחמושת.

מול בונקרים מבוצרים
ומרגמות מאה עשרים
מאה וכמה בחורים
על גבעת התחמושת.

בדיון שערכנו במשפחה בשביעי של פסח, סיפרתי על תחושתי לגבי נחשון ושאלתי האם יש לנו בדורנו נחשונים כאלו, אנשים שמוכנים לקפוץ לים עבור כולנו. האחיין הקרבי שלי ענה אוטומטית, "בטח. כולנו. מה את חושבת שעשינו בעמוד ענן ובצוק איתן".

חיילי צה"ל הקרביים, שלא מהססים עד היום להיכנס למנהרות ולכל אזור לחימה שנדרש. חיילי צה"ל שנלחמים כי צריך. ללא מחשבות אנוכיות ומתוך רצון עז פנימי לשנות את המציאות שלנו, של כולנו, כלל ישראל, הם הם הנחשונים בימינו.

ביום הזיכרון וביום העצמאות ובתפר הקשה בין שניהם אני חושבת שיש מקום לעצור רגע ולחשוב על החללים, הפצועים, הנכים, וגם על אותם חיילים שחזרו הביתה בשלום ונתנו ועשו והסתכנו עבור כולנו. ואולי לזכור שאנחנו יכולים להמשיך את הדרך שלהם. שבכל אחד מאיתנו מסתתר סופרמן שבאמת יכול לחתור לשנות , לנתץ מיתוסים, לחדור תקרות זכוכית, "לצאת מהקופסא", להשתחרר מתפיסות כובלות ומגבילות. להעיז להיות נחשון….ולשפר את העולם.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post נחשון בן עמינדב וחיילי צה"ל appeared first on דעת.

אני מאמינה שאדם יכול למדוד את עצמו ביותר מסרגל אחד.

אני נוטה לכנות חלק מהמדדים הללו "סרגלים חיצוניים". קל להתרכז בהם כי הם כמותיים, נוחים למדידה ולהשוואה ומעל לכל, הם אובייטקיבים, כלומר, מדדים בהם האחר מודד אותי.. הכנסה כלכלית, משרות, ייצוג, הספק, רקורד של עשייה, אפילו דירוג על פי תכונה חזקה. סרגל זה מודד איך אני נראית כלפי חוץ.
לעומת זאת, כשאני בודקת מה עשיתי ולאן הגעתי מול עצמי, אני בוחנת כמה התקדמתי, על מה התגברתי, מה ההישגים התחרותיים שלי מול נילי של השנה שעברה, כמה אני מסופקת ומאושרת, כמה אני שבעת רצון, כמה נחת וגאווה יש לי מהילדים שלי וגם מההישגים המקצועיים שלי, מההתפתחות של 'דעת', מהתוצרים של החברה. זהו הסרגל הפנימי. הוא לא רק קשה אובייקטיבית למדידה וכנראה גם יזכה להרבה פחות כותרות בעיתונים, אלא שיש ספק אם ניתן להשתמש בו כבסיס להשוואה משום שרבות מאתנו לא תהיינה מוכנות לשתף אחרים בקריטריונים על פיהם הן מעריכות את התקדמותן בעיני עצמן.
ההשוואות בין אחוזי הנשים והגברים בתפקידים מובילים וברמות שכר מתבססות על סרגל חיצוני. אך אולי אם היינו מבססים את הסקרים על מדדים אחרים היינו מקבלים התוצאות מרנינות יותר?
מהו אחוז הנשים המרוצות מהיותן אימהות? מהו שיעור הנשים שמרגישות שהן מגשימות את עצמן? איזה אחוז מן הנשים מצליחות לשלב את התחביבים שלהן בחיי היומיום? כמה מן הנשים בוחרות להשקיע בבית והילדים?
ברור שאין מקום לאפליה. העולם צריך להיות פתוח בפנינו הנשים בצורה שהוא פתוח לגברים, ויש לנפץ את תקרת הזכוכית ולהילחם בחסמים העומדים בפנינו. אבל בה בעת ברור שאם נושאים מסוימים פחות מעניינים אותנו, אין סיבה לכנות את שיעור הנשים הנמוך בהם "אפליה מגדרית" או לקטר על שאיננו מיוצגות בהם. שהרי אנחנו בהחלט נמצאות, ברמה מעוררת השתאות, במקומות שכן מעניינים אותנו.

הפוסט הזה לא ייצא בזמן. עורכת התוכן המדהימה שלי בחופשת לידה, במקום בו היא בוחרת להיות, בבית, עם הילדון החדש והחמוד שלה וילדיה האחרים. היא בחרה להתפתח כאמא בבית.
ולי חשוב יותר לאפשר לך, סיון, להגשים את החלומות שלך, גם במחיר עיכוב בפרסום הפוסטים.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post יום האישה הבינלאומי appeared first on דעת.

1. שמחה מתפרצת – כשקורה מאורע חדש שאנו שמחים בו , שרצינו אותו או השתוקקנו אליו כגון לידת ילד, מציאת עבודה חדשה. זוהי שמחה של התרגשות , תחושה של וואוו. שמחה שיוצרת ריגוש גבוה, אך ככל שעובר הזמן ואנו מתרגלים למצב החדש והוא הופך לשגרה, השמחה מתפוגגת מאליה.

2. שמחה של שביעות רצון – זו שמחה שנוצרת ממצב מתמשך במציאות שלנו שגורם לנו לשביעות רצון ולנחת.
זו תחושה מתמשכת של טוב. כשטוב לנו בזוגיות שלנו, טוב לנו עם הילדים שלנו, טוב לנו בעבודה.
זוהי השמחה שאנו נדרשים אליה בחג הסוכות. חג הסוכות כולו מתייחס לשימור השמחה הזאת שיש בה הכרת הטוב לקב"ה על כל השפע שהוא מעריף עלינו.
חג הסוכות נחוג בתקופת האסיף בה אנו רואים את הברכה ביבול שלנו ואת השפע שקיבלנו במהלך השנה מהבורא.

וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה (שמות, פרק כ"ג)

שני הסוגים הללו של השמחה הם "שמחה התלויה בדבר" – משהו טוב קורה לנו ואנחנו מלאי שמחה והכרת תודה בשל כך.

3. אך יש שמחה גבוהה הרבה יותר. זוהי "שמחתם של צדיקים".
כתוב בתהילים " שמחו צדיקים בה"' בשונה מ"ושמחתם לפני ה'" שאנו מצווים בסוכות.
זו שמחה שאינה תלויה בדבר. היא עומדת בפני עצמה ומחוברת להוויה, לזיקה הפנימית שלנו למהותו של הקב"ה בורא היקום. היא קשורה לידיעה שיש דברים שהם למעלה מאיתנו ולקבלה המוחלטת שלהם. שיש מהות אמיתית שיש בה טוב מוחלט גם כשאנו לא רואים אותו כרגע.
חג שמיני עצרת מייצג את השמחה הזאת. בחג זה אנו נדרשים לעצור. פשוט להיות. רק מתוך העצירה שאין בה עשייה יש שחרור ושמחה שקשורים ליכולת שלנו לסמוך על בורא העולם.
אם בחג הסוכות יש הרבה פעולות שאנו מצווים לעשות שמייצגות את שמחתנו לפני ה' והכרת הטוב (4 המינים, ישיבה בסוכה, קרבנות). בעצרת לא נדרשת עשיה. השמחה באה מתוך ה"אין".

בארץ ישראל מחוברים שמיני עצרת לשמחת התורה. ארץ ישראל היא ליבו הפועם של העולם– התורה מסמלת את החיים. את מעגל החיים המופלא של היקום. שפועל במעגלים בתוך עצמו. מעגלים של סיום שהופך להתחלה. וכל מעגל נבנה זה על גבי זה לצורך התפתחות גשמית ורוחנית.
ביום שמחת תורה אנחנו סוגרים מעגל בספר דברים במוות של משה רבנו ופותחים אותו בספר בראשית, בבריאה חדשה של העולם. הבריאה הזו באה מתוך "תוהו ובוהו " וחושך.
אין במעגלי החיים שיפוטיות של טוב או רע. יש בו הוויה של קבלה מוחלטת של תהליך הבריאה.
זוהי שמחה מאתגרת. היא איננה פשוטה כי צריך ליצור אותה ללא סיבה ממשית נראית לעין. היא נוצרת רק מתוך ההכרה שכל מעגל נסגר כדי להפתח מחדש. היא דורשת התעלות מעל המוכר והרצוי שלנו.

שנזכה תמיד לשמוח בכל רמות השמחה ונחגוג את הבריאה המחודשת של עצמנו בכל שנה ושנה.

כותבת המאמר, עינת מזרחי, הינה מנכ"לית "העצמה", עוסקת בפסיכותרפיה ותהליכי העצמה לנשים בתחומי יחסים וקריירה.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post זה הזמן לשמוח: פוסט אורח appeared first on דעת.

כל משלחת המגיעה לארץ עורכת סיור העוסק בתחום ספציפי, למשל קולינריה, מוזיקה, אופנה ועוד. הנושא של הסיור שהתרחש החודש היה "יזמות נשים", ובהתאם, נשות המשלחת זכו לפגוש נשים ישראליות מצליחות כגון עופרה שטראוס, פרופ' רות ארנון ואחרות.

זו היתה מחמאה גדולה, ש-Vibe Israel החליטו להזמין גם אותי לפגוש את נשות המשלחת ולהציג בפניהן את סיפור חברת דעת, כדוגמה ליזמות חרדית מצליחה בישראל.

אז הוזמנתי לארוחת ערב עם נשות המשלחת, שכללה גם עיתונאית ידועה מאוסטרליה, ומייסדת בלוג מצליח הנקרא Happy Black Woman.
במהלך הארוחה, סיפרתי כמובן את הסיפור של דעת: הצורך בהקמת חברת טכנולוגיה המספקת מקום עבודה המותאם לנשים חרדיות, תהליך ההקמה שהיה רצוף אתגרים, והתפתחות החברה עד למיצובה כחברת פיתוח ובדיקות מצליחה.

מובילות הדעה הוקסמו מאד. מישראל בכלל, מדעת בפרט. הן הרבו לשאול על האישה החרדית (כיצד משלבת בין קריירה לבית?) וגם על ניהול החברה (כיצד מנהלים חברה חרדית בסביבה עם השקפה שונה?)
שמחתי על ההזדמנות להציג בפניהן את ישראל כמקום שפועל למען גיוון בתעסוקה, ולהוסיף עוד חוויה חיובית שגם תחזק את המטרה של Vibe Israel.

אני מודה שהשיחה המיוחדת עם אותן נשים האירה גם משהו לעצמי. תוך כדי העבודה השוטפת על פרויקטים רבים, לעיתים שוכחים כמה חשוב להודות על כך שהחזון שפעם היה חלום התממש, על כך שאנו מעסיקים וממשיכים לקלוט נשים חרדיות הנהנות ממקום המותאם לצרכים שלהן ועל כך שדעת ממשיכה להתקדם לצמוח ולהצליח בתחומים בהם היא פועלת. 

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post הזמנה לארוחה חוצת יבשות appeared first on דעת.

הגמרא אומרת "כשם שפרצופיהם שונים – כך דעותיהם שונות" (ברכות נח). כל אחד מאתנו בעל ראייה שונה וייחודית של המציאות. לעולם לא נוכל למצוא אדם שנסכים איתו לגבי כל נושא. כאשר מתפתחת מחלוקת, ואפילו הצדק עם אחד הצדדים, האתגר הוא לא להצליח להכריז 'אני צודק', אלא לדעת להתנהל מול השני בכבוד וליישב את המחלוקת בדרכי נועם.
ביהדות קוראים לזה "אהבת חינם" כשהמשמעות הרחבה היא לאהוב כל יהודי, גם כשיש שוני ואי הסכמה.
להפך, שלצערי מתרחש לא פעם, קוראים "שנאת חינם". שנאה זו היא הרסנית ומחריבה עולמות.

בי"ז בתמוז יתחילו ימי בין המצרים המסתיימים בתשעה באב, התאריך בו חרב בית המקדש. שאלו חז"ל "על מה נחרב בית המקדש השני?" וענו "על שנאת חינם". ואכן, מצבה החברתי של הקהילה היהודית במהלך שנות ה-60 של המאה הראשונה לספירה הנוצרית היה קשה ביותר; מאבקי כוח, סכסוכים קשים, שחיתות, כניעה ליצר, הלשונות לקיסר ומעשי נקמה שונים היו דבר שבשגרה.

במסכת גיטין מצטט רבי יוחנן את פסוק י"ד, פרק כ"ח בספר משלי, בו נאמר: "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו, יפול ברעה", ומוסיף "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים"; כלומר קשיות הלב והרשעות וכן הסיפור הידוע על קמצא ובר קמצא הובילו לחורבן הבית, ליציאה לגלות ולכל הרעות החולות שידענו מאז.

מעשה בקמצא ובר קמצא

ומעשה שהיה, כך היה: אחד מעשירי העיר ארגן בירושלים סעודה גדולה ומפוארת ושלח את משרתו להזמין את כל חבריו לסעודה. ברשימת החברים הופיע גם שמו של קמצא, אלא שהמשרת טעה והזמין במקומו את בר קמצא, שהיה שנוא על בעל הבית. כששמע בר קמצא על ההזמנה, התפלא תחילה וספקות מילאו את לבו. לאחר מכן חשב לעצמו, כי שונאו מנסה להתפייס עימו ומזמינו להיות חלק בלתי נפרד מהחוגגים בסעודתו. אלא שהמציאות הייתה שונה בתכלית. כשגילה העשיר את בר קמצא בין באי המסיבה, נתקף זעם גדול וביקשו להסתלק מהמקום מיד. בר קמצא השתומם, נבהל וחש בושה גדולה. הוא ביקש מבעל הבית שלא ישפילו ברבים ויתיר לו להישאר בסעודה בתמורה לתשלום מלא עבור הארוחה שלו, אך המארח סירב לבקשה. מגודל הבושה התחנן בר קמצא וביקש להישאר קמצא תמורה לחצי מדמי הסעודה, ומשזה עמד בסירובו הציע אף לשלם את כל דמי הסעודה ורק שלא יגורש ממנה בבושת פנים. למרות כל תחנוניו, סולק בר קמצא מהמקום. חכמי ישראל שהוזמנו לסעודה נותרו אדישים לנוכח המתרחש ולא עשו דבר כדי להגן על כבודו של בר קמצא ולצנן את זעמו של המארח.

בר קמצא, שלא התאושש מהעלבון הקשה, בחר בנקמה הוא הלך לנירון קיסר וסיפר לו כי היהודים החליטו למרוד בו. כדי להוכיח שהוא דובר אמת, הציע לקיסר לשלוח ליהודים עגל, אותו ציווה לעלות כקורבן. בר קמצא הטיל בניב שפתיו של העגל מום והביאו לקהילה. חכמים התלבטו מאוד בשאלה האם להקריב את העגל, בשל המום בשפתיו מחד ולנוכח שיקול "שלום המלכות" מאידך. לבסוף החליט זכריה בן אבקולס שלא להקריב את העגל. לאחר שקיבל נירון קיסר את ההוכחה הניצחת לבגידת היהודים, הייתה הדרך לחורבן קצרה.

לא רק על שנאת חינם חרבה ירושלים.

לאחר מכן, אמר רבי יוחנן: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו". רבי יוחנן מאשים בחורבן דווקא את רבי זכריה בן אבקולס ואת ענוותו. לכאורה, ענווה היא תכונה חיובית ונערצת, אלא שבמקרה זה, לדעת רבי יוחנן, היא גרמה לחורבן הבית. מעשה קמצא ובר קמצא יצר שרשרת שלמה של אירועים בלתי רצויים, שאת סופה המר הכריעה חולשת אופיו של זכריה בן אבקולס, אותה מכנה רבי יוחנן "ענווה"; שנאה עזה גרמה לבעל הבית לסלק את בר קמצא מסעודתו ולהשפילו ברבים, חכמי ישראל שנכחו במקום לא עשו דבר כדי לישר את ההדורים, בר קמצא החליט לנקום את נקמתו וזכריה בן אבקולס החליט להימנע מהקרבת הקורבן למרות פיקוח הנפש. זכריה בן אבקולס דקדק מאוד בענייני שחיטה כשרה והתעלם לחלוטין מעניינים הקשורים למצוות שבן אדם לחברו, ובשל חששו מהרושם שיותיר מעשה הקורבן, גרם לחורבן.

ומה הלקח?

שנאת חינם, על שלל מרכיביה הבלתי רצויים, איננה רק נחלת העבר אלא תופעה חמורה המתרחשת, לצערנו, גם בהווה. לשון הרע, הלבנת פנים ברבים, רכילות, ביקורתיות קשה, חוסר סובלנות והיעדר כבוד הם חלק בלתי נפרד משגרת החיים, והם מכרסמים בהתמדה בחוסן שלנו כחברה. את שנאת החינם יש לבער בהקדם, ויפה שעה אחת קודם. באותה מידה, חשוב ביותר לעשות הבחנה בין העיקר לטפל, ולהגמיש עמדות במקרים בהם עומדים על הפרק דיני נפשות. שהרי סיפור קמצא ובר קמצא בא ללמדנו לא רק שבכוחה של השנאה לחרב עולמות, אלא שהאהבה, ההקשבה וההתחשבות הם אבני הבניין של חברה מוסרית ופורחת. כלומר הלקח העיקרי הוא שאהבת חינם בוראת עולמות, ולעומתה שנאת חינם מחרבת ומשחיתה עולמות.

סובלנות והקשבה לאחר הם לא רק התשתית של תפישתנו הדתית והמוסרית בחברת "דעת", אלא גם חלק בלתי נפרד מכלי העבודה שלנו; כלים המובילים לשגשוג, להצלחה ולשביעות רצון של כל הצדדים המעורבים.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post שנאת חינם מחריבה עולמות appeared first on דעת.

עכשיו הראש נקי מטרדות ההכנות של ערב החג, ואפשר למלא אותו בתוכן אחר, תוכן מעשיר אשר מוציא את הטוב מתוכנו.

חירות: שלח את עמי – ויעבדוני

בפסח השתחררנו מעולו של פרעה, אך לא יצאנו אל חיים ללא עול, אלא לחיים תחת עולו של בורא עולם.

למה אנחנו מגדירים מצב אחד כעבדות ומצב שני כחירות?

לשאלה זו קיימות תשובות רבות, אשר כולן מסבירות את התפיסה שאותה השתעבדות לבורא עולם משחררת אותנו מההשתעבדות לאפנות, גחמות, ודברים נוספים מעשה ידי אדם.

ובהתייחס לפסח, מצב אחד מגולם באחד משמות החג, "חג החירות". אך מה משמעות "חג האביב" והאם שם זה מתקשר לנושא של עבדות מול חירות?

הקשר בין שמות החג “חג החירות” ו”חג האביב”

חג הפסח נחוג גם כחג האביב, והתורה מצווה עלינו לשמר זאת, כלומר לוודא שפסח יחול תמיד בעונה זו. מדוע ציווי זה המקשר בין חג לעונה מסוימת ניתן דווקא בפסח? מדוע אין אנחנו מצווים למשל לשמר את סוכות כחג הסתיו?

את התשובה לכך ולקשר של "חג האביב" לעבדות-חירות, אפשר למצוא דרך התבוננות בתפיסת הזמן.

שליטה מול אי שליטה בזמן

אנחנו חיים בעולם מתוכנן, בו לוחות הזמנים ידועים מראש. אדם יושב ומתכנן מה יעשה היום, מחר ובשבוע הבא, מכין טבלאות הספק לפי ימים, חודשים ואולי אפילו שנים, ומרגיש שהכול בשליטה. האמנם?

הרצון לשלוט הוא רצון חיובי. היכולת לתכנן ולפעול לפי התכנון, מעניקה לאדם שליטה באחד מהמשאבים היקרים ביותר שיש לו – הזמן.

התפיסה המערבית בה הכל מתוכנן מראש באה לידי ביטוי בלוח השנה השמשי – לוח השנה הנוצרי. בלוח שנה זה הכל ידוע מראש.

העולם האסלאמי לעומת זאת מציג תפיסת עולם הפוכה בלוח השנה הירחי אשר בו הוא עושה שימוש. לוח שנה זה מתייחס רק למהלך הירח בכל חודש – התחדשות והיעלמות – ואין לו שום קשר לעונות השנה. לפי לוח זה לא ניתן לתכנן כמעט שום דבר עתידי, והוא מבטא למעשה השלמה עם מציאות המורכבת מעליות וירידות אשר אינן תלויות באדם, אלא בגורמים חיצוניים כמו גורל.

לוח השנה העברי מהווה שילוב בין שני הלוחות, כלומר בין לוח השומר על עונות השנה – כמו הלוח השמשי – לבין לוח ירחי, אשר קשוב למעגל ההתחדשות הטבעי הירחי. לוח השנה העברי נכתב אמנם ונתפש כמו לוח השנה נוצרי – כדבר קבוע וידוע מראש. אך יחד עם זאת הוא משלב את המסר שביכולתנו לשלוט בזמן ולקבוע מתי יחול ראש החודש ועיבור השנה, וכי אין זה הזמן אשר שולט בנו.

קביעה מוחלטת של הזמן מראש, מעניקה אשליה של שליטה, אך למעשה גורמת לשעבוד. רק מי שקשוב למציאות, רק מי שיודע שהכל בשליטתו של בורא עולם, ושאנו פה בכדי לעובדו, ישלוט בזמן ויהיה בן חורין אמיתי.

אחד מהיסודות עליהם בנינו את דרך העבודה ב”דעת” הוא עמידה בלוחות זמנים, וכן יום עבודה בן מספר שעות קבועות מראש. אנחנו עומדות ב-deadline מבלי “לקדש” אותו, וכן מבלי לשנות את אורח החיים וסדר העדיפויות שלנו בשביל לעמוד בו – וזה מצליח!

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post חירות במירוץ נגד הזמן appeared first on דעת.

הדרת נשים ואפליית נשים היתה ועודנה, ולא כאן המקום להתחיל לצטט מחקרים בנושא.
אולם ברצוני לבדוק אתכם את ההתייחסות לנשים דווקא דרך בחינת אחד הגורמים המשפיעים ביותר על החברה המערבית והישראלית. תעשיית הקולנוע.

נקודה מעניינת למחשבה!

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post הדרת נשים נוסח הוליווד appeared first on דעת.

לכבוד יום האישה הבינלאומי, החלטתי לבחון את נושא ארגוני הנשים בחברה החרדית. אמנם קיימים מספר ארגונים של נשים חרדיות, אך ארגונים אלו אינם מגדירים את עצמם כארגוני נשים. במאמר זה אנסה לבדוק מדוע.

ארגון הוא קבוצה אנושית הפועלת לשם הגשמת מטרה משותפת, ובעלת מטרות מוגדרות המהוות את סיבת קיומה.

מטרות ארגוני נשים כלליים אל מול מטרות ארגונים המופעלים על-ידי נשים חרדיות:
ארגון נשים מאופיין באופן כללי בכך שמטרתו היא קידום והעצמת מקומה ומעמדה של האישה בחברה. מימוש מטרה זו יכול להתבצע באמצעות פעילויות שונות, החל בקידום התפתחות אישית וקריירה, וכלה בכמעט כל תחום פעילות כמו הקמת מעונות לילדים ועשייה למען הקשישים בחברה.
מאחר ונשים חרדיות אינן מוכנות לאמץ קו אידיאולוגי אשר מצוי מחוץ לתורה, חיזוק מעמד האישה לא יכול להוות קו מנחה או מטרה בארגוני נשים אלו. על-כן, ארגוני נשים חרדיות הינם ארגונים המופעלים על-ידי נשים המגדירים את פעילותן כמטרה עצמה, כדוגמת “בת מלך” – ארגון המפעיל מקלטים לנשים מוכות חרדיות ודתיות או “ניצ”ה” – ארגון לנשים הסובלות מדיכאון שלאחר לידה, ורבים אחרים.
מטרתם של ארגונים אלו הינה השטת עזרה לכל אדם באשר הוא אדם, ובמקרה זה לכל אישה. בדומה לארגוני חסד חרדיים אחרים, כדוגמת “יד שרה” – ארגון התנדבותי העוזר לחולים, ארגונים אלו אינם מגזריים.

לכבוד יום האישה הבינלאומי, החלטתי לבחון את נושא ארגוני הנשים בחברה החרדית. אמנם קיימים מספר ארגונים של נשים חרדיות, אך ארגונים אלו אינם מגדירים את עצמם כארגוני נשים. במאמר זה אנסה לבדוק מדוע.

"העצמה נשית" מול "חסד"

הנשים החרדיות אינן מחפשות אחר יציאה אל מחוץ למסגרת, להיפך, הן רוצות לבטא את עשייתן בתוך ביתן וקהילתן (זוהי אגב סיבת הצלחתם של מקומות עבודה כדוגמת "דעת"). כמו-כן, העיניים החרדיות, תופשות את הנפת דגלי ה"העצמה" וה"שיויון" כאקט מוחצן ולא הכרחי.

נשים חרדיות המשתייכות לארגונים חרדיים בכלל ו/או לארגוני נשים חרדיות בפרט, עושות בפועל לא פחות מנשות "אמונה" או "ויצו", ולא בפחות התלהבות, מסירות, מימוש עצמי וסיפוק. אך הכותרת אשר עומדת בראש מעשיהן הינה כותרת אחרת – "חסד".

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post ארגוני נשים בחברה החרדית. פוסט לכבוד יום האישה הבינלאומי appeared first on דעת.

על מנת להתאים למציאות הדיגיטלית החדשה ולהמשיך לספק ללקוחותינו פתרונות עדכניים, דעת הרחיבה את תחומי פעילותה והשיקה מספר שירותים חדשים המתווספים לשירותי הפיתוח והבדיקות הקיימים בחברה. לקוחות החברה נהנים כעת מסל שירותים מלא ומקיף בתחום הווב המבוצע תחת קורת גג אחת.
אז מה התחדש אצלנו? הפרטים לפניכם…
השירותים החדשים שאנו מציעים ללקוחות החברה:

• הנגשת אתרים – הנגשת האתר כוללת ביצוע התאמות שמטרתן לשפר את חווית הגלישה עבור אנשים בעלי מוגבלויות, למשל בעלי ליקויי ראיה ושמיעה. דעת מבצעת הנגשה אוטומטית של אתרי אינטרנט באמצעות טכנולוגיית User1st המאפשרת התאמה קלה ומהירה של אתרי אינטרנט לתקני נגישות ברמה הנדרשת על פי החוק בישראל (רמה AA). באתרי אינטרנט גדולים ומורכבים, למשל בעלי מספר רב מאד של דפים ותכנים המועלים ללא בקרה של המפתחים הנגשה ידנית של כל דפי האתר היא פתרון כמעט בלתי אפשרי ליישום. הנגשה אוטומטית מפשטת את התהליך ומאפשרת ליצור שכבת נגישות ללא התערבות בקוד המקורי של האתר.

דעת כבר הנגישה את אתרי האינטרנט של בנק לאומי, שופרסל, סלקום, סלקום TV ועוד.

על מנת להתאים למציאות הדיגיטלית החדשה ולהמשיך לספק ללקוחותינו פתרונות עדכניים, דעת הרחיבה את תחומי פעילותה והשיקה מספר שירותים חדשים המתווספים לשירותי הפיתוח והבדיקות הקיימים בחברה. לקוחות החברה נהנים כעת מסל שירותים מלא ומקיף בתחום הווב המבוצע תחת קורת גג אחת.

• התאמה למובייל – התאמת אתרי אינטרנט למכשירי מובייל היא צעד הכרחי לאור השימוש הגובר של הגולשים במכשירים ניידים. חברות הבוחרות להתאים את האתר למובייל על ידי מפתחי הארגון מתמודדות עם תהליך ארוך ומורכב המצריך הקצאת משאבים לא מעטים. דעת מספקת מענה לבעיה ומציעה לארגונים המרה אוטומטית ומהירה של אתר האינטרנט למכשירי מובייל באמצעות טכנולוגיית חדשנית ומצליחה בשם Zuznow. Zuznow מספקת פלטפורמה מתוחכמת להמרה של כל אפליקציית ווב לאפליקציית מובייל הכוללת את כל התוכן והפונקציונאליות שבאתר הקיים. עם Zuznow ניתן להפחית ב-90% את העלויות והזמן הדרושים בתהליך ההתאמה של האתר למובייל.

דעת התאימה למובייל את האתרים של קבוצת  שטראוס, לאומי קארד, שילב, ביטוח ישיר ועוד.

• פיתוח לפי דרישה – לאור הצלחת שירות QA on Demand, דעת משיקה מתכונת דומה גם בתחום הפיתוח: Development on Demand. דעת מציעה לחברות שירותי פיתוח לווב לפי דרישה, כלומר בדיוק למשך הזמן הנדרש להן, ללא התחייבות לטווח ארוך וללא צורך בתיאום זמן רב מראש. השירות ניתן במספר מסלולים: שבועי, חודשי, תלת חודשי או לפרק זמן ארוך יותר.

הפרויקטים במודל זה מבוצעים על ידי מתכנתות בעלות התמחות בפיתוח צד לקוח (Client Side), הכוללת בניית ממשקי משתמש (UI) מורכבים מבחינת העיצוב והפונקציונאליות, ויצירת אתרים רספונסיביים, בהם עיצוב האתר מגיב ומתאים עצמו למסכים השונים של מכשירי המובייל.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post דעת במציאות החדשה appeared first on דעת.

בפינלנד, בה אני מבקרת עכשיו, מונהגת מדיניות רווחה מעולה, המיטיבה עם כל התושבים. המקומיים לא צריכים להתמודד עם הבעיות הכלכליות והביטחוניות שאנחנו מכירים מהארץ, אין במדינה משבר תקציבי וגם מערכת החינוך מעוררת התפעלות. אפילו המהגרים לאזור, לא נתקלים בגזענות אלא נקלטים בחום.

ועם כל זאת, עם הנופים היפים ועם המדיניות האדיבה, אחוז ההתאבדויות באזור גבוה מהרגיל (בישראל, לעומת זאת, שיעור ההתאבדויות הוא בין הנמוכים בעולם המערבי). החוקרים מעלים מספר סיבות לתופעה, למשל תופעת הימים הקצרים של חורף והארוכים של הקיץ, והיציבות החברתית-כלכלית שגורמת לאזרחים לחוסר מיומנות בהתמודדות עם מצוקות החיים היומיומיות.
סיבה נוספת היא צורת ההתיישבות. רוב האוכלוסייה מתגורר בחוות ובכפרים קטנים ומבודדים. כך שגם הבדידות היא מקור הבעיה.
לא טוב היות האדם לבדו

למרות הקור העז ששורר בלפלנד, אי אפשר שלא להתפעל מהמראות הייחודיים, מהשלג האינסופי ומתופעות טבע כמו הזוהר הצפוני.
אבל לא רק הנוף מעורר השתאות.

גם בתורה אנחנו מוצאים עדות לכך שחברה חשובה לכל אדם: "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב" י"ח). נראה שבנו, בישראלים, התפיסה הזו מושרשת. בארץ הנטייה היא לא להתבודד, אלא להפך ליצור קשרים ולהתחבר, מתוך אכפתיות אמיתית.
נכון שלעומת הלאפים ההתמודדויות שלנו קשות יותר, אבל ה"ביחד" הישראלי יוצר את השינוי הגדול. ביחד קל יותר להתמודד ולהתגבר, ויותר מכך- ביחד אפשר לצאת מחוזקים יותר.
וזה מוביל אותי ליוצא מן הכלל:
בחירות 2015
האווירה שיש לפני הבחירות יוצרת תחושה מפולגת ולא נעימה. תחושה שמחלישה את האחדות הישראלית בכלל ואולי גם כל אחד בפרט.
דווקא עכשיו חשוב לשמר את האחדות, ולא להעצים את הפערים בהשקפות השונות. אפשר לתת במה לכל דעה ומפלגה בצורה מכובדת וללא השמצות. כך נשמור על העוצמה שלנו בכל מצב.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post לפלנד באור אחר appeared first on דעת.