אתמול כשיצאתי מהעבודה והרחתי סביבי את ריח המדורות, חשבתי על האש. האש הזו הציתה בי זיכרון של אש אחרת, אש של תופת ששרפה את יישובי העוטף והבתים ב-7 באוקטובר.

האש של המסורת והאש של החורבן מתערבבות היום, וחושפות קו מקביל, מצמרר וכואב, בין האסון האזרחי הגדול בתולדות המדינה במירון, לבין האסון הביטחוני הגדול ביותר שחווינו. בשני המקרים, הכתובת נזעקה מכל קיר אפשרי. בשני המקרים, קונספציה ולחצים פוליטיים וחברתיים עיוורו את מערכות קבלת ההחלטות.

במירון, הלחץ החברתי והפוליטי לאפשר כניסה המונית ללא הגבלות, גבר על כל אזהרות הבטיחות. התוצאה: עומס בלתי אנושי ו-45 משפחות שחרב עליהן עולמן. בעוטף עזה, הלחץ "להכיל", להקל על האוכלוסייה, להכניס כסף ולייצר שקט מדומה דרך אלפי אישורי עבודה – יצר אשליה שהמפלצת שמעבר לגדר מורתעת. בפועל, זו הייתה רשת מודיעין שאספה עלינו נתונים לקראת הטבח.

אבל מה שיותר מטריד מהעיוורון שקדם לאסונות, היא למה ההתפכחות מגיעה  רק אחריהם.

תראו את מירון היום: איש לא מעלה בדעתו לערער על ההגבלות הדרקוניות שהוטלו על הילולת הרשב"י מאז האסון, הגבלות שמשמעותן בפועל היא כמעט ביטול של האירוע המסורתי. מה שפעם נחשב לעילה למשבר פוליטי, עובר היום בשתיקה. תראו את רצועת עזה היום: איש אינו מערער על הצורך בשהות של צה"ל ברצועה, סגירת המעברים והצורך בחשיבה מחודשת על המשך ההתנהלות.

השאלה שעולה לי היום היא קשה, וכנראה עתיקה כמו העם שלנו: האם רק טרגדיה בסדר גודל מטורף יכולה להניע אותנו לשנות? כשאנחנו מסתכלים על התנ"ך, נראה שהדפוס הזה מלווה אותנו מראשית ימינו – הטרגדיה כאמצעי היחיד לשבירת קונספציה ולתיקון:

• מלחמת האחים ופילגש בגבעה: שבט בנימין גיבה את אנשי העיר גבעה שביצעו אונס ורצח מזעזע של אישה. בתגובה, שאר השבטים יצאו למלחמה עקובה מדם נגד בנימין. הם נשבעו שלא לתת את בנותיהם לאנשי השבט. רק לאחר ששבט בנימין עמד בפני הכחדה מוחלטת (נותרו בו רק 600 גברים), נפל האסימון של גודל החורבן הפנימי: "וַיִּנָּחֲמוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בִּנְיָמִין אָחִיו וַיֹּאמְרוּ נִגְדַּע הַיּוֹם שֵׁבֶט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל" (שופטים כ"א, ו'). רק מתוך הטרגדיה הזו, נולד הפתרון שאפשר לבני בנימין לשאת נשים בכרמי שילה בט"ו באב – אירוע שהפך ליום של פיוס ואיחוד מחדש של קרעי העם.
• חטא המרגלים ודור המדבר: בני ישראל המתינו על סף הכניסה לארץ המובטחת. המרגלים שחזרו הפיצו פחד, והעם – שעדיין החזיק במנטליות של עבדים מפוחדים – סירב לעלות לארץ ורצה לחזור למצרים. העונש לא היה סתם נקמה, אלא הבנה שנדרש שינוי פרדיגמה שדור העבדים לא מסוגל לעשות. הטרגדיה הייתה גזירת המוות על דור שלם: "בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם… תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה" (במדבר י"ד, ל"ד). רק לאחר שדור שלם גווע במדבר, הצליח לקום דור חדש, זקוף, שמסוגל לשנות דיסקט ולהילחם על גורלו.
• חורבן בית ראשון: במשך עשרות שנים, נביאים כמו ירמיהו עמדו וזעקו בכיכרות העיר. הם הזהירו מפני שחיתות חברתית, עבודת אלילים ובריתות מדיניות רעועות. אבל ההנהגה והעם זלזלו וסירבו להקשיב: "וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים… וְלֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם" (ירמיהו ז', כ"ה-כ"ו). רק כשהמקדש עלה באש, והעם הובל בשלשלאות לבבל והתיישב לבכות על נהרותיה, השתנתה התודעה. החורבן המוחלט והגלות הם אלו שעקרו מהעם את היצר לאלילות והכריחו אותו להמציא מחדש את היהדות סביב תפילה ולימוד, במקום סביב קורבנות פיזיים.

הגיע הזמן שנלמד לקרוא את הכתובות על הקיר, לפני שהקיר קורס. אנחנו משלמים מחירים יקרים מדי, בדם טהור של אזרחים וחיילים, על שיעורים שחובה עלינו ללמוד בדרכים אחרות.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post מחשבות שעוברות לי בראש היום (ל"ג בעומר 2026): בין אסון מירון ל-7 באוקטובר appeared first on דעת.

אז מה השתנה ומה נשאר?

• קישון כתב שזו "הארץ היחידה בעולם שמשלמי מיסיה בחוץ לארץ הקימו אותה". היום זה כבר לא המצב. נכון, אנחנו בוכים לא מעט על יוקר המחיה, אבל האמת היא שאנחנו מסתדרים. הקמנו כאן כלכלה חזקה שעומדת על הרגליים של עצמה.
• הוא כתב שזו "ארץ בעלת גבולות בלתי מוגבלים". היום הגבולות שלנו ברורים מאוד – גבולות פיזיים וגבולות העצמאות שלנו. וגם אם אנחנו עדיין צריכים להילחם עליהם יום-יום ושעה-שעה, אנחנו לפחות יודעים בדיוק על מה אנחנו מגינים.
• הוא כתב שזו "הארץ הצרה ביותר בעולם, זוהי ארץ הצרות". צרה היא נשארה, זה בטוח. אבל ארץ הצרות? לפי מדד האושר העולמי אנחנו במקום מצוין. אולי כי אנחנו העם היחיד שיודע לייצר משמעות ושמחה גם מתוך הקושי.
• פעם "למדה האם את שפת האם מפי ילדיה". היום כבר יש לנו עושר תרבותי ולשוני משלנו. ופעם "כתבו עברית, קראו אנגלית ודיברו יידיש" – היום היידיש כמעט ולא נוכחת (למעט בבדיחות), והאנגלית שולטת יותר ויותר, כראוי לעם שמחובר לעולם הגדול ולתרבות המערבית.
• וקישון גם עקץ שיש כאן "כור אטומי, אבל תור לטלפון רק בעוד שנתיים". היום? מישהו יכול להגיד "רוצה אני" ולא לקבל? עם פתיחת השוק והשפע הקיים, אפילו בשעת מלחמה ארוכה לא חסר כאן דבר.

אבל יש שורות של קישון שלא רק שלא השתנו, הן קיבלו משמעות עמוקה ומצמררת מאי פעם. קישון כתב: "זוהי ארץ שבה פתק קטן מסוגל להזיז הרים" והוא גם חתם ב: "זוהי ארץ בה כל אדם – חייל, ובכל זאת כל חייל – אדם".

השורה הזו מתחברת לי לרגשות שהציפו אותי בכל שבוע מחדש, בחודשים שבהם בעלי ואני נסענו בכל יום שישי לשנע מוצרים, פינוקים, ארוחות שבת והרבה אהבה לחיילים שלנו בדרום ובצפון. תמיד הקפדתי להוסיף למשלוחים דבר אחד קטן: מכתבים של ילדים. 

בחלק מהבסיסים, החיילים הראו לי "קירות של כוח" – קירות שלמים מכוסים במכתבים הצבעוניים האלה, שמחממים להם את הלב.

חייל אחד סיפר לי שמכתב אחד ספציפי כל כך נגע לליבו, שהוא לקח אותו איתו בכיס פנימה, אל תוך עזה. הוא שיתף שכל פעם שהרגיש "דאון" או קושי, הוא היה מוציא את המכתב, קורא את המילים התמימות, ושואב מהן כוחות מחודשים.

זה לא הפתק אליו אפרים קישון התכוון, אבל גם זה פתק קטן, שבאמת הזיז הרים.

זה מראה מי הם באמת החיילים שלנו. אלה הצעירים בסדיר ששואבים כוח ממכתב תמים, ולצידם אנשי המילואים בני ה-50 פלוס – בעלי משפחות, עבודה וחיים שלמים, שעזבו הכל מאחור ועשו כבר מאות ימי מילואים בלי למצמץ. אלה גיבורים שמבינים על מה ועבור מי הם נלחמים, ושואבים עוצמה ממילים של כנות ומהקשר ההדוק לעורף.

ההקרבה שלהם, העוז והרוח של כל מי שרץ להגן עלינו בשבעה באוקטובר, והידיעה של כל ילד שעם חייל "של ישראל" הוא הכי בטוח בעולם – זה הסיפור של כולנו.

אז כן, אפרים, הארץ הזאת השתנתה. אבל כפי שחתמת אז, זה נכון גם היום: "זוהי הארץ היחידה שאני יכולה לחיות בה. זוהי הארץ שלי!"

יום עצמאות שמח, ישראל.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post בחיוך ודמעות: מה השתנה כאן ומה יישאר שלנו לנצח 🇮🇱💙 appeared first on דעת.

בשנים רגילות, הימים האלה היו כבר מלאים ברשימות, סידורים, תכנונים וניקיונות קדחתניים לקראת החג. אבל השנה, הכל מרגיש אחרת. עכשיו, כשאנחנו עמוק בתוך מבצע "שאגת הארי", המציאות שואבת אותנו למקום שונה לחלוטין. הראש והמחשבות שלנו נמצאים שם – עם הלוחמים בחזית, עם הדיווחים הבלתי פוסקים, ועם האתגרים הקיומיים של התקופה. אנחנו רחוקים שנות אור משגרת ההכנות לחג.

בתוך המערכה הזו, אחד האתגרים הגדולים והשוחקים ביותר שניצבים בפנינו כרגע הוא התפקיד שלנו כאן, בבית: האתגר להיות חלק מאותו "עורף חזק" שנותן גב לצבא.

כשחיפשתי מילים לתאר את התחושה הזו, חזרתי אל סיפור יציאת מצרים, ובפרט אל מלחמת עמלק – סיפור שמהדהד בצורה מצמררת את מה שאנחנו חווים היום.

במלחמה ההיא, התורה מציגה חלוקת תפקידים ברורה: יהושע נלחם פיזית בשדה הקרב מול עמלק, בזמן שמשה עומד על הגבעה ומרים את ידיו כדי לתת השראה וכוח לעם. התורה מתארת משוואה פשוטה לכאורה: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל, וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק."

אבל אז מגיע הפסוק שאולי מתאר אותנו, ממש בימים אלו,  יותר מכל: "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים".

ידיו של משה, כמו ידיו של כל אדם, מתעייפות. וזה בדיוק מה שקורה לעורף שלנו. הדרישה הקולקטיבית "להישאר חזקים" בזמן מבצע אינטנסיבי כל כך, היא דרישה כבדה, כי המשא שאנחנו נושאים הוא עצום. אי אפשר לדבר על עורף חזק מבלי להכיר קודם כל בכאב ובקושי האמיתי שאנחנו חווים:

• השחיקה היומיומית והאחריות העצומה: הורים שנדרשים לתמרן ללא הרף במציאות של אזעקות והיעדר מסגרות. המחויבות היא כבר מזמן לא רק סביב עבודה; זו קודם כל השמירה המתוחה על החיים ועל הביטחון של בני המשפחה. זה הניסיון העיקש לייצר עוגן, שגרה ומסגרת בתוך הבית, לנהל תפקוד יומיומי שוטף – פנימי מול הילדים וחיצוני מול העולם – וכל זה תוך כדי ג'ינגול אינסופי עם המחויבויות שבחוץ, כמו פרנסה ולימודים
• הקושי הכלכלי: עצמאיים ובעלי עסקים שמקור הפרנסה שלהם אבד או נפגע שוב כתוצאה ממצב החירום, ושכירים ששוב הוצאו לחל"ת וכאלו שלא יכולים לעבוד, בגלל מגוון סיבות הקשורות למצב הבטחוני.  
• העקורים והנפגעים: תושבי הצפון והדרום שנעקרו מבתיהם וחיים כבר זמן רב בחוסר ודאות מוחלט.
• המחיר הכבד מנשוא: ומעל לכל אלו – האנשים שביתם חרב עליהם, אלו שחוו פציעות קשות בגוף ובנפש, והמשפחות שאיבדו את היקר להן מכל.

קשה, ואפילו כמעט בלתי אפשרי, להחזיק את הידיים למעלה לאורך זמן בתנאים האלה.

להיות אהרון וחור אחד עבור השני

בדיוק ברגע המשבר הזה בסיפור המקראי, כשמשה כבר לא יכול להחזיק את הידיים לבד, ניגשים אליו אהרון וחור. הם תומכים בידיו משני הצדדים: "וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ".

היום, יותר מתמיד ובשיאו של מבצע "שאגת הארי", אנחנו נדרשים להיות אהרון וחור. החוסן שלנו – היכולת שלנו לקום בבוקר, לתמוך בקולגה בעבודה שקורס תחת הנטל, לחבק את המשפחות השכולות והפצועים, ולהמשיך לייצר עשייה וחיים בתוך הכאב – הוא זה שמחזיק את הידיים של המדינה כולה באוויר.

רק כשהעורף מצליח למצוא את הכוחות לעמוד איתן, אנחנו מעניקים לצבא וללוחמים שלנו בחזית את הגיבוי להילחם את המלחמה הפיזית והקיומית שלנו. באותה נשימה, היציבות הזו היא שמאפשרת להנהגה ולשליחי הציבור לעמוד בגב זקוף בזירה הדיפלומטית מול העולם.

הניצחון במערכה הזו לא שייך רק ללוחמים. הוא שייך לא פחות למי שאוחזים בידיים של כולנו כאן בעורף, פשוט כדי שלא ניפול.

בתקווה לימים שקטים יותר, לחזרתם של כל בנינו ובנותינו בשלום, ולפסח של חירות אמיתית.

אי אפשר לדבר על העורף מבלי לחשוב על הגיבורים שלנו בחזית. 

אני מזמינה אתכם לקרוא גם על הצד השני של המטבע – על האומץ לעשות את הצעד הראשון, בפוסט שכתבתי בשנה שעברה על נחשון בן עמינדב וחיילי צה"ל. מוזמנים לקרוא ממש כאן

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post ידיים כבדות ואמונה: המשא של העורף לקראת פסח בצל מבצע "שאגת הארי" appeared first on דעת.

הייתי יושבת שם, בין הרעשנים, התחפושות וההמולה של פורים, ורוקמת חיבורים. מתאימה את המאפה הנכון, בוחרת את השוקולד המדויק, מוסיפה מתנות אישיות קטנות שחיפשתי מראש. כל סרט שנקשר על מארז היה עוד חוט של קשר ואכפתיות. זה לא היה רק "לצאת ידי חובה", זו הייתה יצירה של אהבה ותשומת לב.

והשנה? השנה אני פשוט עייפה.

עייפה מלחשוב מה להכין. עייפה מהניסיון לדייק, להתאים, להרכיב את הפאזל האנושי הזה שנקרא משלוחי מנות. המציאות שאנחנו חיים בה בתקופה האחרונה פשוט רוקנה את המצברים. המלחמות החיצוניות שמתחוללות בחוץ, והמלחמות הפנימיות שכל אחד ואחת מאיתנו נושא בתוכו – גובות מחיר. המשא כבד, האתגרים שוחקים, וכשאני מסתכלת היום על גליל הצלופן הריק, אני לא מרגישה שמחה של יצירה; אני מרגישה שפשוט אין לי כוח לזה עכשיו.

אולי אחרי קריאת המגילה בליל פורים, משהו באוויר ישתנה. אולי הניגון המוכר של קריאת המגילה והמילים המנחמות שלה, התחפושות של ילדי בית הכנסת וכמובן קולו של הרעשן – יצליחו להעיר בי משהו ישן. אולי מצב הרוח יחזור אליי, והשמחה תפציע מבעד למסך העייפות. הלוואי.

אבל גם אם לא, החלטתי שהשנה אני לא נלחמת בעצמי. המסקנה שלי מפורים הנוכחי היא שלפעמים, המצווה הגדולה מכולם היא לדעת לשחרר. להכיר בעובדה שהשנה פורים מגיע בלי פילטרים, בלי תחפושות מהודרות של "הכל בסדר", ובלי הפקות ראווה.

אם אשלח השנה משלוחי מנות, הם יהיו פשוטים. הכי בסיסיים שיש. גילינו לאחרונה בדרך הקשה שהחיבור בינינו ממילא לא זקוק לסרטים זוהרים כדי להתקיים, אלא רק ללב פתוח, לעיניים רואות ולשותפות גורל. והשנה, אולי יותר מתמיד, משלוח המנות הכי חשוב שאני יכולה להעניק – הוא קצת חמלה לעצמי.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post בלי צלופן השנה: על עייפות, משלוחי מנות, והזכות לשחרר appeared first on דעת.

לעומת התיאור השלילי של ושתי בקרב חכמי בבל, חכמי ארץ ישראל מתארים אותה באופן חיובי. בהיותה נצר לשושלת המלכות, התנהגה ושתי לדעת החכמים בכבוד ובאצילות הראויה. המדרש מספר כי כאשר אחשוורוש שלח את הסריסים להביא את ושתי, היא החזירה אליו שליחים בנסיון לשכנע אותו לסגת מבקשתו ושמה בפיהם דברים הנוגעים ללבו. אמרה לו: אם יראו אותי ויחשבו שאני נאה, ירצו להשתמש בי ויהרגו אותך, ואם יראו אותי ויחשבו שאני כעורה, אתה תתגנה בגללי.
"רמזתו ולא נרמז, עקצתו ולא נעקץ". שלחה ואמרה לו: אתה היית שומר אורוות הסוסים של אבי המלך והיית רגיל להכניס לפניך נשים זונות עירומות. עכשיו שהפכת להיות מלך, לא חזרת מקלקולך?! רמזתו ולא נרמז, עקצתו ולא נעקץ. שלחה ואמרה לו, אתה מבקש שאבוא עירומה, אפילו אבי המלך כאשר היה דן את בעלי הדין במשפט לא היה דן אותם כשהם עירומים (אסתר רבה ג, יד).
מדרש זה מציג את ושתי כאשה פקחית ונבונה. היא מנסה לשכנע את אחשוורוש בדרכים שונות לחזור בו מבקשתו. תחילה פונה ושתי אל ההיגיון, מציגה בפני המלך את כל התרחישים האפשריים שייגרמו כתוצאה מבקשתו ומראה לו שכולם פועלים לרעתו. לאחר מכן היא פונה אל רגש הכבוד שלו ודורשת ממנו להתנהג כיאה למעמדו כמלך. לבסוף היא פונה אל רחמיו ומבקשת שלא ידרוש ממנה להופיע עירומה לפני כל המוזמנים. ושתי רומזת לאחשוורוש באמצעות השליחים כי הוא אינו חושב על תוצאות מעשיו. היא עוקצת אותו שהגיע למלכותו ולמעמדו בזכות נישואיו לה ועל כן אין זה הולם שיצווה עליה דבר בניגוד לרצונה, אך דבר אינו עוזר. אחשוורוש, בניגוד לושתי, מוצג כמלך המתנהג באופן נמהר ואיננו חושב צעד אחד קדימה. הוא בעל עור עבה ואיננו קולט את הרמזים שאשתו שולחת לו.
מול חכמי בבל, שחיו בסביבה מעורבת ושמרו על עם ישראל מפני התבוללות, ואולי לכן השחירו את פניה של ה"שיקס'ע", חכמי ארץ ישראל רצו לחזק את תודעת שיבת ציון ובניין המקדש השני ולכן לדעתם הסיבה שושתי נענשה היא שאחשוורוש רצה לבנות את בית המקדש והיא הניאה אותו מכך. אמרה לו: מה שהחריבו אבותיי אתה מבקש לבנות?! ולכן נענשה בכך שנלקחה ממנה המלכות (אסתר רבה, ה, ב). *
כך או כך, ושתי בת המלכים הייתה, נצר לשכבת האליטה בעם, השכבה שיודעת שרצונה הוא הקובע והחלטה שלה תכובד ויהי מה.
ושתי הייתה מקובעת. היא הכירה רק דרך אחת ולא התגמשה אל מול המציאות המשתנה. מנסיכה מפונקת שרגילה לקבל את כל מבוקשה הפכה למלכתו של אדם בעל תרבות ומנהגים שאולי קסמו לה כרומן אך היוו אתגר בחיי הנישואין. חוסר היכולת שלה להכיר במציאות המשתנה ואי הנכונות שלה להתגמש עלו לה בחייה.
לעומתה אסתר שייכת הייתה לשכבה המוחלשת, רגילה לעשות רצון אחרים, רגילה שקולה לא נשמע. לא פלא שלא הייתה לה בעיה להסתיר את עמה ומולדתה. בשנותיה בארמון קלטה את המציאות סביבה ושינתה את התנהגותה. מילדה תמימה היא למדה להשתמש במניפולציות, למדה לרתום את היכרותה בנפש האדם לצרכיה. אחשוורוש הרי לא נהפך ביום אחד להומני. אחשוורוש נחלץ לטובת נתיניו היהודים רק כשהתעורר אצלו רגש הקנאה, בראותו את המן על מיטת אסתר. וגם זה, מול אסתר הלבושה בגדי מלכות, אסתר שלא המרתה את פיו כקודמתה בתפקיד, אך לא נשארה נערה תמימה המנותקת מהמתרחש בממלכה.
אסתר למדה לנווט את דרכה בבית המלוכה הסוער. בזכות היכולת שלה להשתנות, אולי גם להתחפש למישהי אחרת, שינתה את קורות עמה מצאן מובל לטבח לעם שחזר לעצמו והקים בשנית את מולדתו.

*ההשואה בין המדרשים מבוססת על פרסום של ד"ר תמר קדרי. 

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post האם ושתי תגיע מחופשת לנשף הפורים? ואסתר? appeared first on דעת.

סביר להניח שאסתר המלכה לא הכירה את הביטוי "אחריות תאגידית". לא בעברית, לא בפרסית ולא באף אחת מ־127 השפות שדוברו בממלכת אחשוורוש. אך היא אכן הכירה את המניע לפעולה ולהתנהגות הנגזרים מתוך אותה אחריות – וכך בדיוק היא פעלה.

ממוד הישרדות למנהיגות

אסתר לא התחילה כמנהיגה חברתית. בתחילת דרכה בארמון המלוכה הפרסי, היא התנהלה כמו עובדת שמנסה לשרוד בתרבות ארגונית נוקשה ומסוכנת. היא צייתה לכללים, שמרה על פרופיל נמוך ודאגה ל"קריירה" האישית שלה. באופן טבעי, האינסטינקט שלה היה לשמר את הסטטוס-קוו.

אבל השינוי הגדול קרה ברגע שבו היא נדרשה לצאת מאזור הנוחות. המעבר של אסתר מדמות פסיבית למנהיגה אקטיבית הוא דוגמה קלאסית למה שאנו מכנים היום "מנהיגות מונעת ייעוד".

המחיר האישי

 איך הפכה אסתר מהדסה האחיינית למלכה אמיתית? לא כמלכת היופי של הילדות המחופשות בגן, וגם לא כמלכה דרך נישואין לאחשוורוש, אלא למלכת היהודים בזכות מעשיה? הניחוש שלי: אחריות.

ברגע האמת אסתר מתחייבת: "אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי". היא מחליטה להקריב את עצמה למען הצלת עמה. למגילת אסתר יש סוף טוב: ליהודים היתה אורה ושמחה, ששון וגם יקר. מרדכי עולה מעלה בסולם ההנהגה ורצוי לרוב עמו. ואסתר? לא כתוב, אבל ברור לנו שאסתר נשארה עם אחשוורוש – רחוקה ממשפחתה, מקהילתה ומעמה.

אסתר המלכה בחרה בנו על חשבונה, ואנו מודים לה על כך כל שנה ושנה – בצום "תענית אסתר", בקריאה במגילה ובקישור הצלתנו מאובדן למעשיה הגדולים.

הבחירה שלנו כמנהלים

אז איך זה פוגש אותנו ביומיום הניהולי? סיפורה של אסתר הוא לא רק היסטוריה רחוקה, אלא קריאת השכמה

למנהיגות מודרנית. רגע לפני שאנחנו מתיישבים לקרוא את המגילה, זה הזמן שלנו כמנהלים לעצור ולשאול את עצמנו שלוש שאלות של אחריות:

1. האם אני רואה את ה"שקופים"? האם בהחלטות שלי אני לוקח בחשבון גם את העובדים, הספקים או הלקוחות שאין להם קול חזק סביב השולחן?
2. האם אני פועל מתוך נוחות או מתוך שליחות? האם אני מוכן, כמו אסתר, לצאת מאזור הנוחות שלי ולקחת סיכון אישי כדי לקדם ערך שנכון לארגון ולחברה בטווח הארוך?
3. האם ה"שורת הרווח" היא החזות הכל? או שאני מצליח לשלב בתוך היעדים העסקיים גם השפעה חיובית על הסביבה והקהילה שבה אנחנו פועלים?

בחג הזה, בואו נבחר להיות קצת יותר "אסתר" – מנהיגים שרואים מעבר לכאן ולעכשיו, ובוחרים באחריות. פורים שמח!

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post המודל של אסתר המלכה: אחריות תאגידית בעולם הישן appeared first on דעת.

בעולם הטכנולוגי שלנו, אנחנו תמיד במירוץ אחרי ה"חידוש" הבא. גרסה 2.0, עדכון תוכנה, פיצ'ר רענן. אבל האמת היא שבמשרד (או בפינת העבודה בבית), רעננות היא מושג רחוק. רוב הזמן זה מרגיש כמו עבודה תמידית ושוחקת: אנחנו "משקות" את המערכת בקוד, "מדשנות" אותה באופטימיזציה, ומקוות שלא יצמח לנו איזה באג פראי באמצע הלילה.

ואז מגיע ט"ו בשבט.

פתאום, בין ה-Jira ל-Slack, מופיעה צלחת של פירות יבשים. פתאום יש הפוגה. וזה מצחיק, כי בטכנולוגיה הכל חייב להיות מהיר, אבל ט"ו בשבט מזכיר לנו שצמיחה אמיתית היא דבר איטי להחריד. עץ לא עושה Fast Forward, והוא בטח לא מבקש מהמשתמש "לחכות בזמן שהפרי נטען".

בכל פעם שאני עוצרת לקלף מנדרינה או לנשנש שקד מול המסך, אני מבינה כמה אנחנו צריכות את ה"ירוק בעיניים" הזה. הירוק הזה הוא לא רק צבע של פלסטיק במשרד, אלא השאיפה לנשום רגע. לצאת מה-Loop האינסופי של המשימות ולזכור שגם אנחנו, בדיוק כמו האילנות, צריכות שורשים חזקים כדי לא להתכופף בכל פעם שהשרת קורס.

והנה הפואנטה: הטכנולוגיה נותנת לנו חידושים, אבל הטבע נותן לנו התחדשות. החידוש הוא במוצר, אבל הרעננות היא בנו.

זה בדיוק כמו הכוס הרב-פעמית שלי – היא מזכירה לי שלא הכל בחיים הוא "השתמש וזרוק". יש דברים ששווה לשמר, ששווה להשקיע בהם לטווח רחוק, גם אם בסוף הקפה מתקרר כי הייתי עסוקה בלבנות משהו שיחזיק מעמד.

השנה, בין אישור באג אחד לשני, החלטתי להכניס קצת "פריחה" למשרד. לא רק פירות יבשים, אלא את ההבנה שמותר לנו לעצור, להסתכל מהחלון על הגשם (שהפעם לא רק עושה לנו שפעת, אלא באמת משקה משהו), ולשאת תפילה קטנה שגם העבודה הקשה שלנו תצמיח פירות מתוקים בסוף.

חג לאילנות (ולצוות דעת) שמח!

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post באגים, שקדים ופריחה מלאכותית appeared first on דעת.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post תובנות על העץ הנדיב appeared first on דעת.

אז מה קרה שם?

הסיפור על יהודית בת יוחנן כהן גדול מספר על גזירה מצמררת שפקד ההגמון על כלות ישראל. ההוראה היתה פשוטה ומסמרת שיער- כל כלה בליל חופתה מובלת אל ההגמון תחילה ורק למחרת היא רשאית לחזור לבעלה הטרי.
רבים מהעם נמנעו מלחתן את בנותיהן בעקבות הגזרה, אבל כך או אחרת חתונות התקיימו ובמשך קרוב ל4 (!!) שנים צעדו בנות צעירות ומפוחדות בערב חתונתן ישר מהחופה אל אוהל ההגמון.

תעצורנה רגע ותחשבו איפה הייתן לפני 4 שנים ואיפה אתן היום. עבר הרבה זמן, נכון?
זהו פרק הזמן בו חולל באכזריות כבודן של בנות ישראל. בשיטתיות, בידיעת בני משפחתן, חברותיהן ובעליהן.

ביום חופתה של יהודית, היא החליטה לעשות מעשה. למענה, למען בנות אותו הדור שסבלו ואלו שישבו בביתן ונמנעו מלהתחתן.
בעת שהובילוה לחופה, היא נעצרה, קרעה מעליה את בגדיה ונעמדה כפי שהיא אל מול האורחים המכובדים, ראשי העם ובני משפחתה.
יהודה המכבי (אחיינה) ביקש להורגה, אך היא אומרת לו בקור רוח: "היאך אתבזה לפני אחי ורעי ולא אתבזה בעיני ערל וטמא שאתם רוצים למעול בי ולהוליך אותי לשכב אצלו?". בשפה מודרנית: "זה שאתם מובילים אותי לאוהלו של ההגמון הנוכרי זה בסדר, אבל שתראו אותי כך מול עמי זה כבר יותר מדי בשבילכם?".

המשך הסיפור כמו שמופיע באוצר המדרשים (עמ' 192) מתאר:
"…כיון ששמע יהודה וחביריו כך, נועצו יחדיו להרוג ההגמון. מיד הלבישו הנערה בלבוש מלכות ועשו חופה של הדס מבית חשמונאי עד ביתו של הגמון…והיו מזמרים ומרקדים עד שבאו לבית ההגמון. כיון ששמע ההגמון כך אמר לשריו ועבדיו 'ראו אותם שהם מגדולי ישראל מזרע אהרן הכהן כמה הם שמחים לעשות רצוני ראויים הם לכבוד גדול', וצוה להוציא חוץ שריו ועבדיו ונכנס יהודה וחביריו עם אחותו אצל ההגמון וחתכו ראשו ובזזו כל אשר לו. והרגו שריו ועבדיו ודרסו היונים עד גמירא.
וישראל שהיו בעיר היו ברתת וברעד בשביל אותם בחורי ישראל. יצאה בת קול ואמרה נצחו טליא דאזלו למעבד קרבא באנטוכיא וחזרו אותו בחורים וסגרו השערים ועשו תשובה ועסקו בתורה ובגמילות חסדים".

***

סיפורה של יהודית האלמנה שונה, יש הגורסים כי הוא המשך ישיר לרצח ההגמון ע"י המכבים. מאידך, יש הטוענים שהוא קדם לו ואולי רק הוא התחרש. מכל מקום, זהו סיפור המעשה:

בימי החשמונאים (ואולי היה זה עוד בימיו של נבוכדנצר) צר הולופרנס על אותה העיר בה התגוררה יהודית, האלמנה המיוחסת. המצור התקיים מכיוון שיושבי יהודה הקשו על המצביא את המעבר לירושלים לצורך כיבושה. העיר עומדת להיכנע וכשרואה זאת יהודית היא מבקשת מראשיה לתת לה לצאת מהעיר. היא לא מספרת להם את שמתכננת לעשות ומקווה שה' יצליח דרכה.
המשך הסיפור מוכר, היא יוצאת מהעיר וניגשת למחנה הולופרנס. שם היא מצהירה כי היא בורחת מהעיר שגורלה נגזר וכעת תנחה את הולופרנס בכיבושה.
יופיה של יהודית פותח בפניה שערים והיא מובאת אל הולופרנס ומוזמנת להישאר.
כאשר הם נשארים ביחידות, יהודית משקה אותו לשכרה, כורתת את ראשו באמצעות חרבו ונמלטת חזרה אל תוך חומות העיר. כשראשו של הולופרנס מוצג לעיני חייליו – הם נסוגים מיד, ויהודה כולה ניצלת מכיבוש.

***

שני סיפורים. תובנה אחת

במרכז שתי העלילות עומדים שני כוחות נשיים עוצמתיים.

בסיפור הראשון, יהודית מבצעת מהלך פרובוקטיבי.
היא פועלת כך מסיבה פשוטה מאד: היא מודעת היטב כי היא לא 'עוד' כלה המובלת אל ההגמון. היא מיוחסת ויש בידיה את הכוח לעשות צעד נועז שיוביל לשינוי אמיתי. אמנם היא מסכנת את עצמה אל מול זעמם של בני משפחתה אך זהו סיכון קלוש בעיניה לעומת המטרה העיקרית שלה- להפסיק את הולכת בנות ישראל כצאן לטבח בכל ליל כלולות.
יתכן והיא לא חשבה כלל כי היא תציל את כל העם, סביר להניח שהיא האמינה שאולי תזעזע את העם והם יפעילו לחץ לביטול הגזרה או להתקוממות נקודתית. אך במעשיה היא למעשה פתחה את המרד שהביא להצלת ושחרור העם מידי היוונים במובן הרוחני והגשמי כאחד.

לעומתה, פועלת יהודית האלמנה בצנעה ובשקט. היא לא מספרת לאיש על תוכניותה ולא מתגרה בעם. אך ורק כוחה הנשי עומד לצידה, לא ייחוס ולא גימיק תקשורתי, רק היא ונשיותה.
יכול להיות שגם היא סברה כי היא מצילה רק את העיר שלה ולא את כל העם, אך ע"פ סיפור המעשה אנחנו כבר יודעים שהיא הביאה לתפנית חדה במלחמה ולהצלת העם.

ואולי יש שני סיפורים, כי ישנן שתי אמיתות.
אולי כשהמטרה טובה ורואה את טובת הכלל והעם – גם צעד פרובוקטיבי יזכר לדורות כמעשה גבורה.
ואולי כשפועלים לבד ובצנעה, מגלים בסוף כי הבאנו לסיפור ישועה שיפורסם בכל בית יהודי, 8 ימים, כל שנה.

השנה, בכל אחד מערבי חנוכה אקדיש חצי שעה לאחר הדלקת הנרות ואקשיב ליהודית, המספרת לי כי לכל אישה יש עוצמות אדירות ויש יכולות להציל עם שלם. כי הם לא רק היו באותו הנס, הן היו הנס בעצמו.

חנוכה שמח

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post #me too גם בחנוכה. פוסט אורח appeared first on דעת.

אני מעלה בדמיוני את מראה הלהבות ומהרהרת… גם כשהנר קטנטן וגם כשהשמן בכוסית או-טו-טו נגמר, הלהבה שומרת על גודל יציב. למתבונן מן הצד אין כל דרך לדעת כמה שעווה-שמן-זמן נותר לנר לבעור. רוב השלהבות בוערות היטב עד שלפתע הן עוצרות, מפרפרות וכבות באחת (אם כי יש גם מעט פתילות שעוברות בסופן תהליך גסיסה איטי וממושך, מפיצות עשן ובוערות בגחלת זעירה עד שהן גוועות).

מסופר על רבי ישראל סלנטר שעבר ברחוב בשעת לילה מאוחרת וראה סנדלר שעדיין עסוק במלאכתו. רבי ישראל סבר שכבר מתאים היה לסגור את החנות וללכת לישון; ובפרט כשנכנס לבית המלאכה וראה שהסנדלר עובד לאור נר שלא נותר ממנו כי אם טיפ-טיפה – עוד מעט ייגמר וייכבה מאליו, מאותת שנגמר עוד יום.

הוא שאל את הסנדלר לפשר עבודתו בשעה המאוחרת כל כך.

ענה לו הסנדלר במשפט שנחקק בתודעתנו לנצח, משפט שהוא תמים אך בו זמנית גם עמוק ומשמעותי: "רבי, כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן".

רבי ישראל לקח את המשפט כלקח מעשי מאד לחיים: כל עוד נר נשמתו של האדם חי, אפשר לתקן.

המחשבה היהודית מתייחסת בהרחבה רבה לדמיון שבין הנר והאדם, היונק מן הפסוק "נר ה' נשמת אדם". בהכירי את התפיסה הזו, עלו בדעתי שתי נקודות מעניינות.

כמו הנר, ששומר על תפקוד מלא ואור אחיד עד לרגע האחרון, גם הסנדלר לא התעסק עם ממד הזמן, לא התעניין בתהליכי המעבר בין העבר, ההווה והעתיד או בשאלה כמה זמן נותר לו – אלא חי חיים של עשייה מלאה ושל ניצול אופטימלי. הזמן מבחינתו היה רק מסגרת, אותה קידש ומילא ביצירה, בתיקון, בחיים. הוא לא בזבז אף רגע. המשיך בשגרה הברוכה, המעשירה, עד תומה – ואם זכה, קם למחרת לעוד יום מלא.

אם רק אוכל גם אני לחיות כך, בניצול מלא של כל יום כל רגע וכל שעה….

ונקודה נוספת. האמירה של הסנדלר באמת תמימה. הרי לא כל דבר אפשר לתקן! העולם מלא בפגמים, בפגעים, בקשיים, בהזדמנויות שהוחמצו ובמציאות שלא תמיד מאירה פנים ונעימה.

אבל הנר כאילו אינו מכיר בכך. הוא מאיר לכל המצבים, לכל התיקונים ולכל ההתמודדויות באור שווה. האור שלו נשאר בהיר וזך, הוא כאילו מתעלם מן המציאות הסובבת אותו, נאחז בעקשות ובהתמדה בפתילה וממשיך לשאוף כלפי מעלה. איך הוא עושה את זה???

ייתכן שסודו של הנר הוא שהוא אינו בררן. הוא מוכן לבעור מתוך שמן זית או פרפין טהור, מתוך שמן סויה או שמן דגים ואפילו מתוך דלק או נפט. מכולם הוא מצליח להפיק אנרגיה של אור, של חום, של התעלות.

וכמו הנר, כך גם האדם. גם הוא מסוגל להפיץ אור וחום ולשמור על זקיפות קומה, מתוך כל חומר בעירה שהחיים מזמנים לו, בכל המצבים ואל מול כל המאורעות. לא להילחם בהם, אלא לקבל אותם. לשהות בהם. לחוש אותם. להטמיע בנפשו את המסרים שלהם. לקבל את החולי, גם כשהוא סופני; לקבל את הזקנה כחלק מהחיים; לקבל את העוני, את הלבד, את כל יתר ניסיונות החיים; לקבל מצבים שאינם נעימים לי, ללמוד לחיות אתם ולעבור מתחושה של מציאות בלתי-רצויה לתחושה שאפשר להאיר גם מתוך המצב הזה. לקבל את העובדה שלא כל הרצונות שלי יתגשמו ולהבין שלא תמיד חייבים להבין למה העולם מתנהל דווקא כך ולמה דווקא אני. לקבל ולהשלים עם המציאות.

בעיניי המקום הזה של ההשלמה, הוא הוא העלייה כלפי מעלה, כלפי דמות האדם שאני שואפת להיות.

תודה למיכל חברתי על הסיוע בגיבוש המחשבות

חנוכה שמח!

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post או-טו-טו חנוכה. appeared first on דעת.

רגע. מה קורה כאן? מה התאריך היום? האם לא התחלנו זה עתה את חודש חשוון?
חנוכה יחול בעוד כחודש וחצי והסופגניות כבר מככבות. לרגע התחשק לי לקנות, ובכל זאת החלטתי לשמור לעצמי את החגיגה המתוקה לימי החנוכה ולהישאר בהווה הנוכחי, בימים "הרגילים".
בדרכי החוצה מהמאפיה חשבתי שאולי התופעה הזו מייצגת רצון לברוח מימי השגרה לרגעי השיא של החגים, בריחה מתקופה אפורה, מעול המטלות השגרתיות, האתגרים הבלתי פוסקים והחד-גוניות שחוזרת על עצמה, לימים של גיוון, מטלות שונות, אתגרים אחרים ויציאה מוחלטת מן השגרה.

איזו מהם עדיפה – השגרה – או היציאה ממנה?

ניחוח חגי תשרי עדיין עולה באפי. במקרר ריבת אתרוגים והשכנים ממול עדיין לא פירקו את הסוכה (שלא לדבר על העודפים שיש להשיל…). אבל חוש הריח שלי בלבל אותי לרגע כאשר נכנסתי הבוקר למאפיה והרחתי את הסופגניות

אברהם לינוקלן, נשיאה ה-16 של ארה"ב, אמר פעם: "אלוקים אוהב במיוחד את האנשים הפשוטים. מנין לי לדעת זאת? עובדה שהוא ברא כה רבים מהם!"
אני לא מאמינה שיש "אנשים "פשוטים" ואנשים "לא פשוטים". אבל האם יש ימים "פשוטים"? הלא נרצה או לא נרצה, הקב"ה ברא את עולמו כך שיש מעט ימי חג גדולים ורְווּיֵי עוצמות, והרבה ימי חול אפורים ושגרתיים.

אם נשליך מהאנשים לימים, ונאמץ את כיוון המחשבה שאין ימים פשוטים, אם נחליט שלכל יום יש את האיכויות שלו ונדע לנצל כל יום ויום, אולי נבין מסר.

הרי לא חוכמה לשמוח, לצמוח ולפרוח, וגם לגלות כישרונות וכוחות-על, במאמץ קצר-המועד, המאתגר והמרגש של החגים, הרוויים סממנים חיצוניים שנועדו להזכיר לנו באופן תקופתי את סולם הערכים שלנו, את הייעוד שלנו ואת המצפן המוסרי והאנושי שמכוון את חיינו.
אנחנו נמדדים דווקא בימי השגרה. ביכולת להתמיד, בלי סופגניות ובלי סוכה, ביכולת לפתח את כושר העמידה, להשקיע מאמץ באופן שוטף ולבנות עליהם עולם של נאמנות, יציבות, עומק והתקדמות בלתי פוסקת, עקב בצד אגודל. ביכולת להבין שהחגים לא רק מאירים את הימים שבאים אחריהם – אלא ניזונים ויונקים מכל מה שזרענו וטיפחנו בתקופה שקדמה להם.

ובגלל שיצאתי מהמאפיה בהחלטה ללמוד להתבונן בחיי השגרה, לחיות אותם בעומק, למצוא את היפה והמתוק, יצאתי גם עם… לחמניות מתוקות.

בברכת חודש מהנה,
נילי 

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post ימים "פשוטים" appeared first on דעת.

החג שחותם את סדרת חגי תשרי הוא שמיני עצרת, והפעם החלטתי להתמקד בו. כפי ששמו מעיד עליו, זהו חג של עצירה והשהייה – של המתנה רגעית לקראת היציאה לשנה חדשה ולקראת החזרה לשגרה. שמיני עצרת מכין אותנו לקראת הבאות, ולכן מבחינה זו יש לו חשיבות רבה ביותר.

שמיני עצרת במקורות
בספר ויקרא, בפרק כ”ג נכתב: “…ביום השמיני מקרא קודש יהיה לכם והקרבתם אשה לה’ עצרת הוא, כל מלאכת עבודה לא תעשו”. בספר במדבר, פרק כ”ט ניתנת הוראה דומה: “ביום השמיני עצרת תהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו”. משמעותו המילולית של המונח “עצרת” היא “עצירה” וגם “כינוס”. לפי הכתוב, ביום שמיני עצרת יש לעצור הכול, לחדול מעבודה עוד יום אחד, להתכנס ביחד ולחגוג בשמחה. רק לאחר מכן ניתן להמשיך הלאה.
היום חוגגים ביום שמיני עצרת את שמחת תורה – החג בו מסיימים לקרוא את כל חמשת חומשי התורה. שמחת סיום קריאת התורה היא גם הכנה לקראת קריאה חוזרת של חמשת ספרי התורה המתחילה בפרשת “בראשית”.

משמעות החג
משמעותם של ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות ברורה. אך מה משמעות אותה עצירה או המתנה של שמיני עצרת?
בתקופת בית המקדש הוקרבו במהלך ימי חג הסוכות שבעים פרים למען כפרתן ושלומן של כל אומות העולם. חז”ל פירשו, כי לאחר העיסוק האינטנסיבי בענייני העולם כולו, ביקש הבורא ביום שמיני עצרת לעצור לרגע אינטימי נוסף עם החוגגים, ממש כמו אב המתקשה להיפרד מבניו ומבקשם להתעכב עמו עוד מעט. אמנם לכאורה עצירה של יום נוסף איננה משנה דבר, אך העצירה ביום שמיני עצרת איננה סתם עיכוב טריוויאלי. עצירה זו עוצרת עמה גם את הקדושה והכוח שהצטברו במהלך החגים, משמרת אותם ומאפשרת להם להאיר מעתה והלאה על כל ימות השנה. זמן זה מקל על הפרידה מכל הטוב שבחגים, ואף מסייע לשוב לשגרת החיים בכוחות חדשים.

צוות עובדות חברת “דעת” מאחל לכם ולבני משפחותיכם חג שמיני עצרת שמח ושנה מלאה אור ושפע.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post רגע לפני שתקופת החגים חולפת: שמיני עצרת appeared first on דעת.

בניגוד למצוות אחרות, שבהן נאמר "לפום צערא אגרא" (לפי הצער – השכר), בסוכה קיים דין ייחודי לפיו "מצטער פטור מן הסוכה"‏‏, כלומר אדם שהשהות בסוכה גורמת לו לצער ועגמת נפש, פטור ממנה. הרמב"ם, למשל, מציין שאדם שאינו יכול לישון בסוכה בשל הרוח או הזבובים והפרעושים פטור מלקיים את המצווה‏.

ומנגד, מובא בגמרא, שלעתיד יבואו אומות העולם בטענה לבורא העולם שאם היו מחויבים במצוות, הרי היו מקיימים אותן. ובורא עולם יציע להם לקיים את המצווה הלכאורה קלה ביותר, ישיבה בסוכה. בסך הכל לשבת, בצל, בתחילת הסתיו. היש נעים ויפה מזה? ואז, יוציא הבורא חמה מנרתיקה, כבתקופת תמוז, ו "כל אחד בועט בסוכתו והולך לו".
בעצם, מה קורה פה? האם התורה וההלכה מכילה אותנו ואת הקושי שלנו לשבת בסוכה ופוטרת לא רק את מי שקשה לו, כגון חולה, אלא גם את מי שהישיבה בסוכה מצערת אותו, ואילו, לאומות העולם באים בטענות על הקושי לשבת בסוכה בשיא החום?

תשובה אחת היא תגובת האדם. היהודי יוצא מהסוכה ואילו האדם מאומות העולם, בועט בסוכתו בדרך החוצה. הבעיטה מראה כעס וזלזול כלפי מצוות הסוכה.

אבל השבוע חשבתי על תשובה אחרת.
חתונה, לידה, בר/בת מצווה ואפילו סעודות חג והחג המשמח ביותר, חג הפורים, כולם כרוכים בהמון מאמץ פיזי, התארגנות, עמידה בלחץ, קניות, התרצצות, הוצאות כספיות ועוד ועוד. אבל כאשר אנחנו עושים את כל ההכנה בשמחה, הקושי לא רק שלא נחשב, הוא גם לא מורגש.
סוכות הוא חג שמחתינו. בסוכות מופיע הציווי לשמוח. אדם שמצליח לקיים ציווי זה, לא יחוש בקושי ובאי נוחות של ישיבה בסוכה. ולא יגיע למצב של מצטער. כלומר, לא רק אופן היציאה מהסוכה היא ההבדל בינינו לבין אותו אדם מאומות העולם, אלא גם צורת הכניסה והמקום הרוחני ממנו אני נכנסת.

בשמי ובשם כל עובדות דעת, חג סוכות שמח.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post ברוך אתה בבואך appeared first on דעת.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post פיזיקה קוונטית בעשרת ימי תשובה appeared first on דעת.

כל סוף הוא התחלה חדשה

חיינו מורכבים מאינסוף רגעים של סיום וגם מאינסוף רגעים של התחלות. לעיתים רגעים אלה קטנים כל כך עד שכמעט איננו חשים בהם. לעיתים אנו כה שקועים בשגרה עד שאיננו מבחינים כלל במעבר ממצב למצב. אנו עוזבים מקום מגורים ישן ועוברים למקום חדש, רוקמים סיפור חיים, מכירים, נפגשים לראשונה עם אדם שיהפוך למשמעותי בחיינו, מתחילים עבודה חדשה, מביאים לעולם חיים חדשים, וסוגרים ופותחים ללא הרף אפשרויות חדשות.

כל התחלה חדשה היא גם סוף…

התחלות אלה הן תמיד גם סוף של משהו, וככאלה הן מלוות ברגשות מעורבים. לצד הצפייה לעתיד אנו עשויים לחוש געגועים או אפילו קושי להותיר את העבר מאחור ולהמשיך הלאה.  חושך מתחלף באור ואור מתחלף בחושך, העליות הופכת למורדות ולהיפך, ולידות חדשות ממלאות את הלב שמחה ומקלות על המיתות. הנטישה וההותרה מאחור הן לעולם אינן מוחלטות. העבר משאיר בנו את אותותיו, את זיכרונותיו ואת רגעיו היפים ואף מציידנו בכוחות ובניסיונות שיעזרו לנו בעתיד. תהליך דומה מתרחש גם בסמוך לתחילת השנה העברית החדשה – בראש השנה.
לפי המסורת היהודית, יום א' בתשרי הוא היום המקביל ליום השישי בבריאה – היום בו האדם נברא. ראש השנה איננו רק זיכרון לימי העבר אלא הוא גם תהליך מתמשך ובלתי פוסק של התחדשות. בכל שנה בראש השנה מתרחשת בריאת האדם מחדש, כמו במעשה בראשית. וזהו האתגר האמיתי של החג. שנת תשע"ג, הבאה עלינו לטובה, היא הזדמנות לעצור לרגע את מרוץ החיים, להירגע, להביט אחורה, להיזכר מהיכן בנו, להתגעגע, להתרענן, להבין איפה שגינו, לאזור כוחות, לעשות חשבון נפש, לשאול לאן מועדות פנינו, לנשום עמוק ולצאת לקראת מסע מופלא, שהוא בו בזמן דרך חדשה וגם תהליך מתמשך ובלתי פוסק של בריאה.

שנת תשע"ג, הבאה עלינו לטובה, היא הזדמנות לעצור לרגע את מרוץ החיים, להירגע, להביט אחורה, להיזכר מהיכן באנו, להתגעגע, להתרענן, להבין איפה שגינו, לאזור כוחות, לעשות חשבון נפש, לשאול לאן מועדות פנינו, לנשום עמוק ולצאת לקראת מסע מופלא…

כדי שנוכל להביט לאחור ולעשות חשבון, לפחות מבחינה מקצועית, הנה סיכום קצר של מה שהיה לנו בדעת השנה.
-במהלך השנה "דעת" שמחה לצרף אליה עובדות חדשות, שלאחר הכשרה בחברה נקלטו במחלקות פיתוח או QA.

-קצת הווי: השנה המשכנו במסורת חגיגות ראש החודש המפורסמות, אך לא רק… יצאנו לטיול בבית שאן העתיקה, קיימנו ערב גיבוש מהנה במיוחד בטירת יהודה, ערכנו יום קייטנה לילדי העובדות ועוד.

-בשנה החולפת עסקנו כמובן בביצוע פרויקטים מול לקוחותינו הקיימים (הכוללים את ynet, בנק לאומי, כלל פיננסים ורבים אחרים) – אך גם בביצוע פרויקטים, רובם מורכבים ובהיקפים משמעותיים, מול לקוחות חדשים שהצטרפו למעגל הלקוחות שלנו: כי"ל מוצרים תעשייתים, בנק לאומי למשכנתאות, בריטניקה, Traiana, לאומי פלוס, SweatPacks ועוד…

בשמי ובשם צוות "דעת" איחולי שנה של התחדשות, של בריאה מחדש ושל פריחה אינסופית, וכמובן, שנה טובה

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post תחל שנה וברכותיה appeared first on דעת.

כינויו הרשמי של החג הוא על שם קורבן הפסח, המציין את מכת בכורות ואת פסיחתו של הקב"ה על בתי בני ישראל ועל בכורותיהם. יחד עם זאת, לחג שלושה שמות נוספים – חג החירות, חג המצות וחג האביב. השמות "חג החירות" ו"חג המצות" קשורים לא רק למשמעות ההיסטורית והלאומית של החג, אלא גם למהותו ברמה האינדיבידואלית. השם "חג האביב" מציין את משמעותו החקלאית – המועד בו מתחיל קציר השעורים, שהם התבואה הראשונה.

זמן חירותנו

היציאה מעבדות לחירות אותה חוגגים בחג הפסח היא כפולת פנים – חירות במובן הלאומי וחירות במובן האישי. במובן הלאומי, מציין חג הפסח מאורע היסטורי, לאומי ודתי חשוב, בו מוגדרת לראשונה לאחר שנים של שעבוד ושל עבדות, זהותם של בני ישראל כעם. במקביל, לחירות ישנה גם משמעות במישור האישי.

החירות המהותית, שאיננה קשורה כלל למעמדו החברתי של האדם, היא היכולת להיות נאמן לעצמיות הפנימית ולבצע בחירות אישיות שאינן מושפעות מהכלל

בהקדמה להגדת פסח כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק: "ההבדל שבין העבד ובן החורין איננו רק ההבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חרות, ולהיפך – בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החרות הצביונית (=המהותית) היא אותה הרוח הנישאה שהאדם, וכן העם בכלל, מתרומם על ידה להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו… מה שאין כן כבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית, כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, במה שאותו האחר מצא שהוא יפה ושהוא טוב".

הרב קוק עושה הבחנה בין חירות מעמדית ובין חירות מהותית; החירות המעמדית קשורה למעמד חברתי ולמצב היסטורי, בעוד שהחירות המהותית היא תכונה פנימית, היוצאת מכוח אל הפועל. החירות המהותית, שאיננה קשורה כלל למעמדו החברתי של האדם, היא היכולת להיות נאמן לעצמיות הפנימית ולבצע בחירות אישיות שאינן מושפעות מהכלל. בהקשר זה, אומר הרב קוק, ישנם עבדים שהם בני חורין ובעלי שאר רוח ואדונים שהם עבדים ברוחם, ואינם מסוגלים לבצע בחירות שאינן תלויות בנורמות חברתיות מקובלות.

לדעת לבחור

כל אחד ואחת מאיתנו נולד לשבט.

נולדתי לשבט הנשים, נולדתי לשבט הישראלים, נולדתי לשבט הדתיים, נולדתי כחלק מהרבה שבטים, ומרגע צאתי לעולם כל אחד ואחד מהשבטים אליו אני שייכת החדיר בי את האמונות והדעות שלו. מה מותר ואסור, מה יאה ומה מוסרי, מה ראוי לעשות ועוד ועוד.

כאשר אני, ככל אחד מאיתנו, נמצאת לפני ביצוע החלטה מסוימת, לאחר ששקלתי את כל ההיבטים פתאום קופצת לה השאלה הנשאלת ביותר בעולם: "מה יגידו?". האם השבט שלי יראה את הבחירה שלי בחיוב או בשלילה? היכולת לבצע את הבחירה הפנימית שלי היא החרות עליה מדבר הרב קוק.

כאשר עובדת דעת בוחרת בעבודה כקריירה משנית לבית, האם הבחירה הזו מתבצעת מתוך אמת פנימית או כי כך חונכה, או אולי כי זה מה שהשבט המשפחתי או הקהילתי מצפה ממנה?

כאשר מפתחת או בודקת בוחרת לעבוד במרכז פיתוח, השומר על גדרי הצניעות, האם זו החלטה אישית שלה או המשך המסלול שנקבע על ידי הוריה ו..השבט לתוכו היא נולדה?

האם כאשר אני מקבלת החלטה לטובתן של העובדות וקידומן האישי, זוהי החלטה פנימית או שגם אני מסתכלת מאחורי הגב ובודקת "מה יגידו?".

אין תשובה אחת לשאלות האלו, לא עבור כל אחת מאיתנו ולבטח גם לא עבור כלל ההחלטות שכל אחת קיבלה בחייה. הכוח שלנו להחליט מדי יום מגיע בד בבד עם הכוח לבדוק מהיכן מגיעה ההחלטה ולבחור מתוך מה שאנחנו ולא מתוך מה שאנחנו רוצים שיחשבו עלינו.

חברת "דעת" מאחלת לכול עם ישראל חג חירות שמח – ברמה הדתית והלאומית וגם ברמה האישית.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post חירות ובחירה אישית appeared first on דעת.

הבחירה ברחלי גנות וההכרה הלאומית ביתרונות ההיי-טק החרדי, הזכירה לי שאלה שעלתה בכנס של העיתון "בשבע", בו השתתפתי לפני כחודשיים.
בדיון על שילוב חרדים וחרדיות בעבודה, נשאל מדוע חרדים צריכים לעבוד ב"חממות" – מקומות עבודה מותאמים, ולא משתלבים במקומות עבודה "רגילים". כמובן שיש כאן צורך הלכתי, אך מעבר לכך, חשבתי על צורך אחר.

"אתם בעבודה, סגירות אחרונות, או ישיבה חשובה, או טלפון שחייבים לענות לו. במקרה הטוב, אתם בדרך משם הביתה. עסוקים בשיחה צפופה עם הבוס. או קולגה. או בת הזוג שמבקשת שתקפצו לסופר, כי היא עסוקה בהסעות, או גם יוצאת היום מאוחר, קרה משהו בלתי צפוי אצלה במשרד. ואתם מחמיצים עוד שעת דמדומים. עוד אחת חלפה. עוד יום עבר. ולא חייתם באמת. ולא הרגשתם באמת. ולא אהבתם באמת. עבדתם. התפרנסתם. נלחצתם. רצתם. המשכתם במרדף האינסופי אחרי הכסף.

אתם בעיר הגדולה. או הקטנה. עוד מעט תקומו. לחוצים לא לאחר לעבודה. לא להיתקע בפקקים. לא להתווכח עם הילדים שלכם על המכנסיים, איפה התיק, צחצחת שיניים, למה אתה עושה לי את זה בכוונה, מה יהיה איתך הסוף, נו בחייך בואי נזוז כבר, רק לצאת מהבית, להיכנס לתוך האוטו ולהפליג לעבר מה בדיוק?

אולי הגיע הזמן לעצור ולשאול את עצמנו בדיוק את השאלה הזאת: לעבר מה בדיוק? לשם מה בדיוק? כי מתי הכסף הפך לתכלית, לחזות הכל, ולא לאמצעי להשגת אושר, רווחה, שקט. אם אתם כל היום בתוך המטריקס הזה כדי שיהיו לכם חיים, אז לאן הם בעצם נעלמו.

אתם לא מפספסים רק את שעת הדמדומים, או את השחר העולה, אתם מפספסים גם את הילדים שלכם, שהפכן לאמצעי להשגת הכסף. רק שלא יפריעו לכם בבוקר. רק שלא יתווכחו איתכם. רק שלא ימשכו זמן ותאחרו בגללם. וכשאתם מפספסים אותם, אתם מפספסים גם את עצמכם. אתם כבר לא באמת יודעים מי אתם. כלים על לוח השחמט של מי בדיוק? סטטיסטים במחזה שמי כתב עבורכם?"

אני חושבת שאנשים רבים יכולים להתחבר לתיאור הזה של אבישי מתיה (מתוך "מה אתם מפסידים כשאתם רודפים אחרי הכסף", ynet). אבל כשאני קראתי את הפוסט שלו, הוא דווקא האיר לי כמה דברים בנוגע ל"חממות". אז כתגובה לפוסט שלו וגם לשאלה שנשאלה בכנס, אני רוצה לספר לכם קצת על הלך היום של הנשים החרדיות העובדות בחברת "דעת", שבכנס היו מכנים אותה "חממה"…

קריירה מסוג אחר

כמו בחברות הי-טק רבות, גם כאן ב"דעת" לוח הזמנים צפוף וברגע שמסתיים פרויקט נכנס פרויקט חדש. כמו בחברות הי-טק רבות, העובדות עסוקות במהלך היום בהשלמת משימה אחר משימה, כשבאמצע יש איזו פגישת עבודה דחופה. כמו בחברות הי-טק רבות, גם כאן העובדות שואפות להעמיק את הידע המקצועי שלהן ולהיות הכי טובות במה שהן עושות.

ויחד עם זאת, הנשים החרדיות העובדות ב"דעת" ולמעשה בכל חברת הי-טק חרדית, שונות מעובדי חברת הי-טק טיפוסית.

העובדות החרדיות הן לא קרייריסטיות שעובדות עד 18:00. סדר העדיפויות שלהן שונה. ברשימה שלהן, מה שניצב במקום הראשון הוא הבית.

על פי היהדות, האישה היא עיקר הבית ומכאן נגזר הביטוי "עקרת בית". הכל סובב סביבה והיא הכוח העומד מאחורי הצלחת בני הבית. "חכמת נשים בנתה ביתה" אומר שלמה המלך במשלי. ולכן, בראיית האישה החרדית, בניית הבית היא פסגת הצלחותיה. למעשה, אני חושבת שבכל אישה, גם בזו הקרייריסטית, טמון הרצון של לעשות לביתה. אם כי האישה החרדית לא משאירה זאת בגדר רצון. וגם כאשר היא עובדת מחוץ לבית, היא עושה כל שביכולתה כדי להישאר "עיקר הבית", מתוך ידיעה שזוהי תכליתה. היא אולי מפסידה קצת את פיתוח הקריירה, אם כי מרוויחה את חינוך ילדיה ובניית ביתה, בהתאם להשקפתה.

כמובן שמיקום הבית בראש סדר העדיפויות לא בא על חשבון העבודה. כי כמו שכבר העידו מנהלי מרכזי פיתוח חרדיים אחרים, העובדות החרדיות מאד מקצועיות ומסורות.

זה יותר מתבטא בכך שהן מנהלות שתי קריירות ביד רמה.

במירוץ נגד הזמן

זה ניכר כבר ב-7:00 בבוקר, שעה שבה המשרדים אצלנו מלאים. למה? כדי לסיים את יום העבודה מוקדם יותר ולהגיע הביתה כדי להיות שם בשביל הילדים.

ומרבית העובדות לא קמו ב-6:30… אלא מוקדם מאד. וארגנו את מה שבאפשרותן לקראת היציאה לגן ולבית הספר. חלק אף הידרו והכינו ארוחת צהריים…

בזמן העבודה – הנשים מסורות ומשקיעות בצורה יוצאת מן הכלל. לא רק כי שגרת העבודה מכתיבה קצב מהיר, אלא גם כי הנשים החרדיות דואגות שלא יהיה חלילה גזל כלפי מקום העבודה.
אך בכל רגע פנוי, למשל בהפסקת הצהריים, הן חוזרות להיות עיקר הבית, כשעל הקו הבעל או הילד, שואלים היכן הבגד, איפה המשחק ומתי לאסוף את הקטן מהחוג?
וגם בשיחה הקצרה בזמן הכנת הקפה… הנשים משתפות בנושא החשוב להן ביותר: הבית. תוכלו לשמוע על החכמות של הילדים, על תעסוקה מומלצת לימי החופשה ועל איך שמתקדם הניקיון האינטנסיבי לפסח.

ובסיום יום העבודה. האישה החרדית לא הולכת לאיטה הביתה. היא פשוט 'טסה'. כי החלק השני של יום העבודה מתחיל ברגע שהכרטיס מועבר… רובן ממהרות לאסוף את הקטנים מהמטפלת, מהגן וגם מבית הספר.

בבית, הנשים החרדיות עובדות סביב השעון כדי להיות הרעיות הכי טובות והאימהות הכי משקיעות. חשוב להן לנהל בעצמן את הבית ושהכל יתקתק – שיהיה אוכל ביתי, שהבית יהיה מסודר, להספיק לכבס ולגהץ… הן רוצות בית מלא ילדים, ורוצות להיות שם בשביל כל ילד. הן דואגות לכל צורך שיש במשפחה, ולכן אחת משלימה היום שעות כי אתמול לקחה את הילדה לקלינאית תקשורת. והשניה מספרת על התחפושת שתפרה בעצמה לבנה.

ואני מהצד, רואה את המאמצים האדירים שהן משקיעות בשילוב העבודה והבית. ונותר לי רק לומר שהדרך שבה הן מנהלות את שתי הקריירות האלו, פשוט מעוררת הערצה.
נכון. האישה החרדית העובדת בהחלט עסוקה. אם כי היא התיאור של מתיה, לא מייצג אותה. כי בניגוד לאנשים שעסוקים במרדף אינסופי, העובדות החרדיות לא שוכחות את עצמן.

הן לא מפספסות את הילדים שלהן, כי הן דואגות להגביל את שעות העבודה כך שיתאפשר להן להיות איתם כמה שיותר.
הן לא תעבודנה במקום שלא מקבל את סדר העדיפויות שלהן. הן כמובן בוחרות מקום עבודה מקדם ומספק, אך כזה שגם מבין שהבית ניצב בראש הרשימה.
וה"חממה" בהחלט מאפשרת זאת. מקום עבודה המותאם לנשים חרדיות מאפשר לצאת ולאסוף את הילד בזמן, גם כשיש פרויקט לחוץ ולוח זמנים ללא פשרות. מקום העבודה מאפשר להיות עם הילדים בימי מחלה, גם כשזה הילד השישי שחולה החודש ברצף. מקום העבודה שמח על כל הריון נוסף, ולא חושב על היעדרויות לצורך בדיקות ועל חופשת לידה.

כי למקום העבודה חשוב באמת שהעובדת תצליח לשלב בין פרנסה לבין שמירה על אורח חייה וחיי המשפחה, כפי שהיא רוצה לשמרם.

ולסיום, אני רוצה לשגר ברכות חמות לרחלי גנות מכל חברת דעת!
הבחירה בך מחזקת את העשייה של כולנו 

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post היי-טק חרדי שוב בכותרות. והפעם בטקס הדלקת המשואות appeared first on דעת.

כאשר בני ישראל מתכוננים ליציאת מצרים, הם מקבלים 2 הנחיות. האחת, איך להתכונן ליציאת מצרים. והשניה, איך לשמר את הרגע. ואכן עד היום אנחנו זוכרים את יציאת מצרים ברמה יומית – בתפילה, ברמה שבועית – על ידי שמירת השבת, וברמה השנתית – בליל הסדר.

החשיבות לשמר את רגע יציאת מצרים ברורה לכל. יציאת מצרים היתה רגע מכונן. הזמן בו נולדנו כעם.

אך האם אנחנו מתעדים את הרגעים הנכונים? אולי אנו מחמיצים את הרגעים שכדאי לשמר?

הנצחת הרגע מבעד לעדשה
הצילום נותן לרגע ביטוי חזותי. הביטוי החזותי משאיר את הזיכרון. לדעתי הצילום גם מאדיר את הרגע. ברגע הנוכחי ובמבט לאחור, עצם זה שצילמתי משדר שמדובר ברגע שהיה שווה לצלם.

ולמרות שהתמונה מאדירה את הרגע, היא לא תמיד מעבירה אותו היטב.

השבת, ישבתי ודפדפתי בלוח השנה שלי המעוצב עם תמונות המשפחה. התבוננתי בתמונות והבחנתי שחסר לי משהו. מרוב שטרחתי לחפש תמונות יפות, לעבד, לחתוך ולהתאים אותן, השמטתי את הסביבה ולמעשה מחקתי את הזיכרון של האירוע. אותם רגעים קטנים בהם רציתי להיזכר לא עברו דרך התמונה.

במוזאונים אני תמיד הולכת לאט. מסתכלת בכל תמונה על כל הפרטים. מנסה לראות את המכלול. את האווירה. את התקופה. באחד הביקורים, התבוננתי בתמונה המציגה את רחובות מנהטן של לפני כמה עשרות שנים. יש חניה! הרבה פחות אנשים על המדרכות. אנשים לבושים במה שאנחנו מכנים היום בגדים ייצוגיים. כמעט שמעתי את השקט. על אף שלא נכחתי באותו מקום, באותה תקופה, התמונה הצליחה להציף בפני את הרגע…

אז למה אני מתמקדת רק בצילום אירועים מיוחדים? ולמה פעמים רבות אותו אירוע מיוחד כלל לא מועבר בתמונה כי מי שנמצא בפוקוס הוא רק האנשים קרובים אלי?

רגעים קטנים – גדולים
אם אחליט לצלם תמונה יומית, לא אעצור את הזמן ולא אעניק תרומה גדולה יותר לאנושות, אך על ידי דיפדוף בתמונות, לא אשאל את עצמי איך כבר עבר לו השבוע וכמה משמעותית היתה השנה שעברה.

אם אחליט לצלם תמונה יומית – אלכוד את הרגע. רגע שבעוד זמן מה אולי ישכח ממני.

ומה עם רגעים כביכול סתמיים?

האם שווה לצלם חזרה להצגה או שכדאי להתמקד בהצגה בלבד? האם לצלם את ההכנה לאירוע או רק את האירוע עצמו?

ההכנה היא תהליך בניה חשוב שלפעמים לוקח יותר זמן מהאירוע עצמו. אז למה לפספס את זיכרון ההתרגשות, המחשבות של איך ומה להכין, את ההשקעה, את הדרך למטרה? מה עוד, שגם זמן ההכנה הוא זמן וימי ההכנה הם ימים וכל שניה בזמן ההכנה שוות ערך לכל שניה אחרת בחיים.

ורגעים עצובים, כואבים, קשים?

גם אלו רגעים שכדאי לנצור וזכור. רגעים לא קלים הם אף משמעותיים יותר. רגעים המאפשרים גדילה אישית. ואולי במרחק הזמן אלו רגעים שיכולים לנחם אותנו. להראות לנו שעברנו, התגברנו והמשכנו.

כל יום יהיו בעיניך כחדשים
צילום הרגעים ה"פשוטים" מתחבר לי למימרא "כל יום יהיו בעיניך כחדשים", המתייחסת לכך שעלינו לראות את המצוות כחדשות מדי יום, כאילו היום נצטווינו לקיימן.

הצילום שמייקר את אותם רגעים פשוטים מחזק את התחושה שכל יום שגרתי הוא חדש ומרתק, שכל רגע הוא יקר, רגע בלתי נשכח…

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post ללכוד את הרגע – עוד מימי יציאת מצרים appeared first on דעת.

מדוע נוהגים באבלות?
ימי ספירת העומר הם ימים של דין. בהיסטוריה הארוכה שלנו התרחשו כמה מאורעות בימים אלו: קהילות יהודיות רבות הושמדו כבזמן מסעות הצלב, בימי חמלניצקי בפרעות ת"ח ות"ט וגם בימיו של רבי עקיבא.
לרבי עקיבא היו 24,000 תלמידים, שלמרות היותם גדולים בתורה, לא נהגו כבוד זה בזה ולכן מתו במגיפה שפרצה באותם ימים. כאות לאובדן הגדול של עם ישראל, שנגרם עם מותם של תלמידי חכמים רבים כל כך, נוהגים במנהגי אבלות בימי הספירה.

עם המעבר החד בין ימי השמחה לימי האבל, מצאתי את עצמי מייחלת לל"ג בעומר, ליום בו נשוב להרגיש את עוצמת השמחה.

וחשבתי על כך שספירת העומר, שכוללת 49 ימים, למעשה נחלקת אצלי לשני חלקים. החלק העצוב, שבו נוהגים דיני אבלות, עד ל"ג בעומר. והחלק שבו שולטת הציפיה לחג מתן תורה, ממחרת ל"ג בעומר.

חשבתי על שני חלקי ספירת העומר האלו. שני החלקים שהיו אמורים להיות חלק אחד ארוך ומתמשך המתחיל מיום אחרי ליל הסדר והולך וגדל ומתעצם מיום ליום ברוחניות ובשמחה. אם לא היו 33 ימים של אבל, האם מההרגשה המרוממת של ליל הסדר, מהאחדות והמשפחתיות הייתי מסוגלת לעלות עוד 49 דרגות? האם הייתי מסוגלת להמתין בציפייה מתמשכת 49 ימים לאוצר שממתין לי בסוף הדרך?

היתכן שהספק שלי ביכולת הנ"ל והתחושה שלי שהתשובה לשאלותיי היא שלילית קשורים לאופי הדור שבו אנו חיים?
בדור שלנו, דור ה'כאן ועכשיו', המתנה במשך 49 יום נחשבת ארוכה. בדור שבו הכל "מדהים ומשגע" או "על הפנים ודיכאון", דור בלי מדרגות, דור של שחור ולבן ללא גווני אפור – בדור זה קשה יותר להמתין, וקשה יותר להרגיש ציפייה והתרוממות רוח שהולכים וגוברים לכל אורך ספירת העומר.

החתם סופר, הרב משה סופר, אומר שהמן שירד בדרך נס במדבר, החל לרדת בל"ג בעומר. אם הייתי שם אין ספק שביום הראשון הייתי מקבלת את המן בהתלהבות והערכה רבה, אולם עם חלוף הזמן, הייתי מצפה שהלחם השמימי ימשיך לרדת, והייתי מתייחסת אליו כאל דבר המובן מאליו.
כמו לשולחן החג הערוך.
כמו לעובדה שאני מוקפת בבני משפחתי.
כמו… לשגרה.

ערב יום השואה והגבורה מזכיר לי שהכול יכול להתהפך מהיום למחר. הסיפורים שכמה שקוראים אותם עדיין לא מסוגלים להבין, מחדדים את ההבנה ששום דבר לא מובן מאליו.
אם הייתי מסוגלת לראות ולהרגיש את החסד שבשגרה הברוכה, אולי כן הייתי מצליחה לספור ולהרגיש את ספירת העומר בכל 49 הימים והדרגות? 

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post ספירת העומר בדור האינסטנט appeared first on דעת.

ואני כמו תמיד שואלת את עצמי שאלות.
מה נשאר לי מהפסח של יוצאי מצרים, מהפסח שחגגו 40 שנה במדבר, מהפסח של זמן בית המקדש?
מה נשאר לי מכל זה היום?
הניקיון???

כן, אני יודעת שהמטרה היא לנקות גם את הלב מהחמץ, אבל איך משלבים זאת בין ניקוי המדף העליון לתחתון?

"ההכנות לפסח – עבודת ה'!
כל זמן וכל מצב שהאדם נמצא בו, עליו להיות מודע שזהו חלק בלתי נפרד מעבודת ה' המוטלת עליו. אין נפקא מינה אם העסק הוא ברוחניות או אם הוא בגשמיות. לעולם, בכל מצב ובכל זמן, בכל נקודה שאדם נפגש עמה בחיים, ישנה נקודה של עבודת ה'.

… כולם יודעים שבאותם מעשים של נקיון הבית לפסח מקיימים מצות עשה מדאורייתא, וכן מצות לא תעשה, אבל בין הידיעה הזו, למצב בו נתון האדם בשעת הניקיון, במה עוסקות מחשבותיו באותה שעה- המרחק גדול. באופן טבעי, אדם שאינו עוצר את עצמו מעט ומתבונן, שקוע רק בשאלות מסוג: איך לנקות, מה לנקות וכמה לנקות. הקשר בין מעשיו לבין הקב"ה כמעט ונאבד לגמרי ח"ו."

(הרב איתמר שוורץ, "בלבבי משכן אבנה", חג הפסח, מידת הניקיון עמ' פ- פח)
אז התשובה שמצאתי לא קשה ליישום אבל בהחלט משנה את המבט. בתוך כל הניקיונות, הארגונים והבישולים, אני צריכה להיות מודעת, לחשוב ולהבין למה אני כל כך משקיעה… ואיך אני מחברת את הפסח שלי לפסח הרוחני.
ואיך אתן מתמודדות עם זה?
אשמח לדעת

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post אבק זה לא חמץ appeared first on דעת.

לבני ישראל הייתה אפשרות לחזור לצורת החיים המוכרת – העבדות – סוג של הודאה בכישלון הניסיון לשנות סדרי עולם, או לקחת סיכון והימור מטורף ולהיכנס לים – צעד שיכול להביא תוצאה או תועלת רק אם יתחולל שינוי בסדרי העולם; לנקוט בצעד אקטיבי של לחימה, בגישה פסיבית של ייאוש, או במהלך רוחני של תפילה. ואכן, חז"ל מתארים התלבטות זו במדרש על ארבע הקבוצות. לפי המדרש העם נחלק לארבע קבוצות, כל קבוצה הביעה עמדה: אחת אומרת – ניפול לים. השנייה אומרת – נחזור למצרים, השלישית אומרת – נלחם והרביעית – נתפלל ונחכה לנס.

"מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה אלו באלו קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה" (מסכת סוטה, ל"ז, ל"ז)

נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, קופץ למים ראשון, כך על פי מסורת חז"ל.

נחשון נכנס למים כאילו אין ים. הוא מבצע פעולה שנראית כבלתי אפשרית אך מבצע אותה מתוך אמונה שיש באפשרותו לשנות את ה"טבע", ומתוך ביטחון בה' שזו הדרך הנכונה.

כשאני חושבת על נחשון ברגע הקפיצה, עובר לי בראש סופרמן שמתוך רצון לשנות  סדרי עולם, לשנות את המציאות ולייצר סוף טוב לסיפור שלו, עוצר את כדור הארץ מסיבובו ואפילו מסובב אותו אחורה.

נחשון קפץ למים אף על פי שלא ידע איך המעשה שלו ישנה ובראיה האנושית הפשוטה לא המתין לו דבר מלבד טביעה. הוא נכנס למים עד שהם מגיעים לצווארו. אני חושבת ששני דברים הניעו אותו. הרצון לעשות משהו, לשנות, והאמונה שלמעשה שלו יהיה ערך.

בשתיים, שתיים ושלושים
נכנסו דרך הטרשים
לשדה האש והמוקשים
של גבעת התחמושת.

מול בונקרים מבוצרים
ומרגמות מאה עשרים
מאה וכמה בחורים
על גבעת התחמושת.

בדיון שערכנו במשפחה בשביעי של פסח, סיפרתי על תחושתי לגבי נחשון ושאלתי האם יש לנו בדורנו נחשונים כאלו, אנשים שמוכנים לקפוץ לים עבור כולנו. האחיין הקרבי שלי ענה אוטומטית, "בטח. כולנו. מה את חושבת שעשינו בעמוד ענן ובצוק איתן".

חיילי צה"ל הקרביים, שלא מהססים עד היום להיכנס למנהרות ולכל אזור לחימה שנדרש. חיילי צה"ל שנלחמים כי צריך. ללא מחשבות אנוכיות ומתוך רצון עז פנימי לשנות את המציאות שלנו, של כולנו, כלל ישראל, הם הם הנחשונים בימינו.

ביום הזיכרון וביום העצמאות ובתפר הקשה בין שניהם אני חושבת שיש מקום לעצור רגע ולחשוב על החללים, הפצועים, הנכים, וגם על אותם חיילים שחזרו הביתה בשלום ונתנו ועשו והסתכנו עבור כולנו. ואולי לזכור שאנחנו יכולים להמשיך את הדרך שלהם. שבכל אחד מאיתנו מסתתר סופרמן שבאמת יכול לחתור לשנות , לנתץ מיתוסים, לחדור תקרות זכוכית, "לצאת מהקופסא", להשתחרר מתפיסות כובלות ומגבילות. להעיז להיות נחשון….ולשפר את העולם.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post נחשון בן עמינדב וחיילי צה"ל appeared first on דעת.

ביהדות ברמה האישית הטון הדומיננטי הוא הנורמה, הצו, החובה, ולא הרשות, המותר או הזכות.

לדוגמא,

הרמב"ם בסוף הלכות שכירות כותב:

"כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן… וכן חייב לעבוד בכל כוחו."

ההלכה מתייחסת לחובות בעל הבית ולחובות השכיר, ולא לזכויותיהם.

ולא רק על המצווה והחובה מדבר ההלכה, אלא, גם על שעבודו של האדם.

ההלכה מתייחסת ליחיד – אדם בכלל ויהודי בפרט – כאל עבד ה'. השעבוד הינו לא רק כי אנחנו הברואים והאל הוא הבורא, אלא גם כמתבקשת מאליה לאור מעשיו של האל, בהווה או בעבר. פעולתו כבורא "אשר בידו נפש כל חי": מכוח היותו זן, מפרנס ומיטיב לכל; מן התלות המוחלטת של האדם בחסדיו וכמובן בשל הוצאתינו על ידו ממצרים, לא לחופשי, אלא להיות עבדיו.

העולם המודרני "מקדש" את החירות המחשבתית והחופש הנותן לכל אדם לחיות על פי רצונו. ואילו בהלכה מדברת המונחים של "מצווה" ו"חיוב", חובות הפרט ולא זכויותיו.

איך אני , החיה ומאמינה בתורה, בהלכה, ובזכויות הפרט מסתדרת עם סתירה זו?

בהלכה יש אמנם פן של שעבוד. אכן, יש בה יותר מכך; חכמים הדגישו שיש בה פן של חירות המוגשת לנו על ידי הזכות לבחירה חופשית.

המושג בחירה חופשית מציין את זכותו של כל אדם לבחור את דרכו ואת מעשיו בעצמו וכרצונו – מתוך מודעות לתוצאות בחירתו. בתנ"ך מופיע הרעיון של בחירה חופשית כבר בפרשה הראשונה הפותחת את התורה (ואת התנ"ך) – בסיפור גן עדן. ה' אסר על האדם לאכול מפרי עץ הדעת, אך לא שלל ממנו את האפשרות לעבור על האיסור – ולאכול מהפרי האסור. וכך, לצד האיסור עצמו, הציג ה' לאדם את המחיר הכרוך בהפרתו: "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב). האדם ביהדות הוא אפוא יצור אוטונומי, בעל אחריות מוסרית למעשיו ולבחירתו.
הרמב"ם כותב שעמוד התרה והמצווה הוא "הבחירה החופשית". האדם ברצונותיו יכול להחריב את העולם וברצונותיו לקיים את דבר ה'.

כלומר, אותה הלכה בדיוק מדגישה מעל ומעבר את החירות. כל מערכת ההלכה, חוקיה ודיניה כמו גם מערכת הסנקציות שבצדם, מבוססים על זכות האדם בחופש הבחירה ועל האמונה הבסיסית ביכולת האדם לבחור בחופשיות ולנווט את צעדיו.

כאשר מקדשים רק את הזכות לבחור את דרך וצורת החיים, אנחנו עלולים להגיע לאבסורדים ולבחור את הזכות למות, הזכות לקצר חיים לנו או לסובבים אותנו, הזכות לסחור בגוף שלנו, הזכות למכור איברים ועוד.

השילוב שההלכה מציגה לנו בין זכות הבחירה לבין השעבוד למשהו גדול מאיתנו, מאפשרת לנו  לבחור בין השענות על "מכשיר הניווט האבסלוטי-האלוקי" לבין לנסות להסתדר לבד… או לא.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלקיכם" appeared first on דעת.

כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה,אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף –
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף..

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

לכל אחד מאיתנו יש איזו מצרים. מצרים שאולי אנחנו מודעים לה ואולי לא, אבל היא שם.
ועל כל אחד מאיתנו לצאת ממצרים – מהמְצָרִים

ואמנם ממצרים הגשמית כבר יצאנו ואל ירושלים הגענו, אבל כל אחד מאיתנו עדיין משועבד למשהו. לקריירה, למנהג מעצבן, לצורת חשיבה, למידה לא נעימה. לכל אחד מאיתנו יש מסע אותו הוא צריך לעשות. מסע למקום טוב יותר.

וגם אם כבר יצאנו ממצרים – מהצרות שלנו בשנה שעברה וגם אם המשכנו והתקדמו במסע גם השנה, לא סיימנו את המסע, כי תמיד יש שם מצרים אחת נוספת – מיצר אחד נוסף שמנהל אותנו ולו אנו עבדים.
שכן יציאת המצרים הפרטית, היא לא מעשה של רגע; היציאה היא מסע חיים שהמשמעות שלו היא בעצם קיומו. המסע הינו יציאה מאזור הנוחות למקום חדש, יציאה ממקום  אותו אני רוצה לשפר, למקום טוב יותר. והמטרה אינה ההגעה ליעד, אלא כל הלימוד והגדילה שאני אוספת לאורך המסע עצמו.

משה רבינו, הפרטי של כל אחד מאיתנו, הוא אנחנו. רק אני יכולה להתחיל את התהליך, בין  בעוז ובין בגמגום. אף אחד לא יכול לחלץ אותי ללא הצעד הראשון שלי. גם אם הצעד הזה הוא לא יותר מאשר עצם המודעות לכך שאני במצרים, משועבדת בבית עבדים למשהו שמייצג בעיני את פרעה העכשווי הפרטי שלי, וכל מה שאני יכולה לעשות זה להאנח ולזעוק.

ויחד עם הדרישה להתחיל את התהליך מגיעה ההבנה, שעל מנת להתקדם אני זקוקה לכתף, לסיוע, לתפילה ולעזרה משמים.

והיפה בכל הסיפור הוא השימוש הדו משמעי בדימוי ה"כתף": באותו הזמן שאני נשענת על כתף הזולת, אני מושיטה כתף לאדם נוסף; פעם נותנת ופעם מקבלת. לעולם לא רק נזקקת. לעולם לא רק נותנת.

ומה אתם חושבים?

אני מנצלת את הבמה הזו ומאחלת לכולנו חג פסח משמעותי, שמח וכשר.

נילי

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים appeared first on דעת.

למצוות ספירת העומר ישנם מספר טעמים. לפי הסברו של הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" ולפי הסברו של "בעל ספר החינוך", מטרתה של מצוות ספירת העומר היא לבטא את הצפייה והשאיפה ליום קבלת התורה בסיני. ואכן, בחג הפסח יצאו בני ישראל ממצרים ובחג השבועות, הקרוי גם "חג מתן תורה", קיבלו על עצמם את עול התורה וחוקיה. ספירת העומר מבטאת את ימי ההכנה וההמתנה מלאת התקווה מרגע הגאולה והיציאה לחירות ועד למאורע היסטורי ודתי לא פחות חשוב, בו הפכו בני ישראל משבט משועבד וחסר זהות לעם עם חוקים ברורים ועם אמונה. הספירה אם כן היא סמל להמתנה אקטיבית, שכן מתלווה אליה הכנה נפשית ומעשית.

ספירה אישית
ניתן להתייחס לספירת העומר גם במישור המעשי והיומיומי. דוגמה לכך היא, הכנותיה של הכלה לקראת יום חתונתה: כלה הסופרת בהתרגשות את הימים עד יום חתונתה ובו בזמן משקיעה מאמצים ומרץ כדי להתכונן כראוי וכדי שהיום הגדול יהיה בדיוק כמו שחלמה ותכננה. בדומה לספירת העומר יש כאן צפייה אקטיבית, הכוללת הכנה ליום החשוב.
משמעותה של הצפייה האקטיבית איננה זניחת חיי ההווה לטובת חיי העתיד אלא שילובם זה בזה. כולנו נוהגים לספור ימים בצפייה לקראת העתיד או לקראת מאורע חשוב, אם במודע ואם שלא במודע. ספירה אקטיבית זו היא חשובה מאוד, היא מסייעת לנו להתכונן כראוי לקראת הבאות, לממש את עצמנו בהווה ברמה הגבוהה ביותר ולהצליח בעתיד.

יחד עם זאת, לא תמיד ההמתנה לעתיד נעשית באופן חיובי ומבורך. דוגמא לכך באדם שאינו מרוצה ממה שיש לו בהווה והוא ממתין לשינוי שיתרחש בעתיד, כאשר ההמתנה לא מתמקדת במאורע או במטרה מסוימת, אלא במשהו ערטילאי המתבסס על חוסר שביעות מההווה. במקרה כזה, האדם למעשה לא חי את הרגע ומפספס את החיים עצמם.
אין זה אומר שאין עלינו לשאוף להיות במקום טוב יותר בעתיד. להפך, עבור כולנו יש מקום לשאוף להתקדם ולהשתפר, להמצא במקום טוב יותר במישור פיזי, רוחני, גשמי, כלכלי, דתי… כל אחד על פי רצונותיו. יחד עם זאת, על שאיפה להגיע ממקום של השלמה עם המציאות הקיימת.

כאשר אני מנסה להתקדם מתוך ידיעה שמה שיש לי כעת משקף את המצב הכי טוב שיכול להיות (שזו משמעותה של ההשגחה הפרטית), אזי אגב ההתקדמות שלי, אני נהנת מהתהליך עצמו, מכל שלב שבו, ובאמת חיה.

ואיך משתלבת הספירה הדתית עם הספירה האישית?
אם בעת ההמתנה לחג מתן תורה, אני שואפת לראות את עצמי בתום 49 הימים, במקום גבוה יותר, תוך מודעות למקום שלי היום ולהתקדמות ממנו, תוך שמחה גם בגין עליה בשלב קטנטן אף שרק אני ובוראי מודעים לה – אזי בכל הימים האלו הייתי חייתי את השאיפה וההתקדמות שלי ברגע הנוכחי ולא הייתי עסוקה בחלומות על העתיד.

עובדות חברת "דעת" מאחלות לכל בית ישראל חיי הווה מלאים ונפלאים וחג שבועות שמח.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post ספירת העומר – להתכונן לקראת השינוי appeared first on דעת.

הדור שחי תחת השלטון התורכי והמנדט הבריטי, חי תחת שלטון שלא הם בחרו בו. הם חיו תחת עם אחר ששלט בהם, קבע את צורת חייהם, ונתן או שלל זכויות.

נשות הדור הקודם, שכבר חיו במדינה עצמאית, לא היו בעלות זכות בחירה בחייהן האישיים. עבודה לנשים לא היתה מקובלת ולא לגיטימית בשנים בהם בנות הדור של אמי היו בשיא פריחתן. אישה יכלה להיות מורה או גננת או לעבוד מהבית כתופרת. רוב המקצועות האחרים לא היו פתוחים עבורן.

זכות הבחירה היא אבן היסוד ביהדות. אבל הזכות הזו היא מצומצמת. נאמר בתורה " רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע. …… ובחרת בחיים". לכל אדם ואדם יש את הזכות ואת החובה להשתמש בכח הראיה שבו, לראות את  החיים ולשמוע את מה שהם מזמינים. זו קריאה לעשייה. לבחירה. אך יחד עם מתן זכות הבחירה, בורא עולם מצווה עלינו במה לבחור. ואם יש לצוות על כך, ניתן להבין שהאדם, שהוא שילוב של חומר ורוח, גוף ונפש, לא תמיד נוטה לבחור בדרך הנכונה.

הבחירה בחיים היא לא טריוויאלית. הבחירהבחיים היא בדרך כלל לא הבחירה בקל, בנוח, בהרגל, במה שהסביבה מצפה ממני לעשות. הבחירה בחיים היא בחירה מתוך מחשבה, עבודה עצמית, ובחינה מעמיקה.

בדור שלנו זכות הבחירה הורחבה. אנחנו בוחרות את הממשל והתעסוקה, כל אחת מאיתנו יכולה לבחור בין להיות עקרת בית או גם אישה עובדת. כמעט כל המקצועות פתוחים בפנינו, כל מוסדות הלימוד, כל האפשרויות לרכוש השכלה גבוהה.

כאשר בוחרים בחיים, צריך לפעמים להתפשר או לוותר על רצונות, להבין ולעמוד באתגרים שהבחירה שלנו מביאה בעקבותיה, לפעמים לבחור מחדש את אותה בחירה אחרי מחשבה נוספת ולפעמים לשנות כיוון. לכל בחירה יש מחיר ובדרך כלל אין מושלם.

וכאשר בוחרים, צריך לזכור את הציווי, ובחרת בחיים. יש לבחור את מה שיעניק חיים מלאים יותר, משמעותיים, חיים שנעים לחיות אותם ולהגיע לבחירה שחיים איתה בהשלמה.

חג עצמאות שמח!

פורסם על ידי נילי דוידוביץ ב-01:14

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post יום העצמאות – ובחרת בחיים appeared first on דעת.

חלומו של פרעה:
וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר.
וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ.
וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר
וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר.
וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר
אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת
וַיִּיקַץ פַּרְעֹה.
וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית
וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת.
וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן.
וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת
וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם.

פרעה מתעורר מוטרד. הוא מבין כי בחלום החוזר על עצמו פעמיים קיים מסר חשוב ואין להתעלם ממנו. הוא מבקש מחרטומיו לפתור את החלום אך לא מקבל את הפתרונות המוצעים לו.

ר" יהושע דסכנין בשם רבי לוי מסביר: פותרין היו אותו, אלא שלא היה קולן נכנס באזניו. שבע פרות הטובות (הן) שבע בנות (ש)אתה מוליד. שבע פרות הרעות (הן) שבע בנות (ש)אתה קובר. וכן אמרו: שבע שבלים הטובות (הן) שבע מלכיות (ש)אתה מכבש. שבע שבלים הרעות, שבע אפרכיות (=מחוזות) (ש)מורדות בך.

בעצת שר המשקים פרעה שולח לקרוא ליוסף "בעל החלומות" שהוכיח בעבר את יכולתו. הוא מוציאו מן הבור, מצווה לרחצו ולהלבישו בבגדים חדשים ופורש בפני יוסף את שני החלומות. יוסף מקשיב ומגולל באזני פרעה את פתרונו, ופרעה מקבל.

שבע שנות שובע עתידות לבוא על מצרים ולאחריהן שבע שנות רעב, בהם "נִשְׁכַּח כָּל הַשָּׂבָע בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְכִלָּה הָרָעָב אֶת הָאָרֶץ."

מדוע מקבל פרעה את פתרונו של האסיר מהבור ולא את פתרונות חכמיו?
אחריות תאגידית.
אחריות תאגידית הינה התנהגות והתנהלות אחראית של תאגיד כולל. תאגיד הוא לא גוף ערטילאי, תאגיד לא מקבל החלטות. בני אדם כמוני וכמוכם, כמו אסתר המלכה וכמו פרעה – הם המכריעים והם אלו שקובעים את אופן התנהלות התאגיד, אם יפעל באחריות ובאמינות למען החברה כולה.
מתוך אותה תחושת אחריות והבנת מקומו ותפקידו, מבין פרעה שלמרות היותו גם אדם פרטי, בעל משפחה ובעל שאיפות ורצון לשמור על כסאו ומעמדו – חלומותיו לא יכולים להיות רק מטרותיו הפרטיות, אלא עליהם לשקף את אחריותו כמלך על עמו, וכבעל תפקיד ויכולת השפעה.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post פרעה חולם על אחריות תאגידית appeared first on דעת.

רבים מאיתנו חשים שהם עצמאים, אך גם העצמאי ביותר תלוי באחרים המסייעים ומספקים לו שירותים שונים: אם מדובר במורה המקנה לי ידע, בחקלאי שמספק מוצרי גלם ובעובדי המאפיה שבזכותם יש לי לחם. התלות שלנו אחד בשני לא מעידה על חוסר עצמאות, אלא מהווה צורך הכרחי של כל אחד מאיתנו, גם העצמאי ביותר.

יתכן ויהיה נכון יותר להחליף את המילה "תלות" במונחים אחרים, כתרומה של אדם לחברו והשיתוף שבין האחד לשני. כך למשל נבין כי גבר המסייע להשלים מניין, גבאי הדואג לתחזוק ופעילות בית הכנסת ורב המלמד ומחנך תלמידים – תורמים לאחרים אך גם מקבלים בחזרה: הגבר זוכה גם הוא להתפלל במניין והרב משכיל מתלמידיו "הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי – יותר מרבותי, ומתלמידי – יותר מכולן" (מסכת תענית, דף ז', ע"א).

בגמרא מצויין כי לאחר שחוני המעגל התעורר משנתו שארכה 70 שנה, הוא נכנס לבית המדרש כדי ללמוד בחברותא אך תלמידי בית המדרש לא האמינו שהוא אכן חוני המעגל. בצער הוא העדיף למות באומרו "או חברותא או מיתותא" (או חבר או מוות). אמרה זו ממחישה עד כמה משמעותיים והתרומה והשיתוף שאנו מקבלים מהזולת, במקרה זה באמצעות חברותא הלומדת בצוותא בבית המדרש.
דוגמא נוספת לתרומה ההדדית נמצא בתרי"ג מצוות, שלא יכולות להיות מקויימות כולן על ידי היחיד. ישראל לא יכול לקיים את המצוות של הכוהן והכוהן לא את של הלוי. לבכור מצוות משלו, ישנם מצוות של גברים ויש המיועדות לנשים. התרי"ג מתבצע על ידי כולנו ביחד.

לכן התשובה לשאלה לעיל היא כן- וודאי שהמדינה עצמאית. ישראל לא תלויה באחרים היא מתקיימת בעזרת אחרים, וגם עוזרת לקיים אחרים. התרומה ההדדית הזו מתבטאת גם בכך שאמנם אנו נאלצים לרכוש משאבים הדלים בארצנו, אך אנו מספקים לאחרים משאבים כידע וטכנולוגיה.
אנחנו משלמים על מה שאנחנו מקבלים במה שיש לנו.

דעת מאחלת לכל עם ישראל יום עצמאות 63 שמח! 

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post יום העצמאות ה-63 appeared first on דעת.