צרכים או מותרות:הדעה של דעת על מחאת האוהלים

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת — Sun, 07 Aug 2011 06:21:45 +0000

חם!
חם בחוץ וחם בבית, וחם גם באוהלים.
מליוני ג’יגה בייט של פיקסלים נשפכו בדיונים על גל המחאות השוטף אותנו מכל הכיוונים. קראתי מגוון של מאמרים, דעות, הסברים, טענות, ואני יודעת שאין אמת אחת מוחלטת. אין הסבר אחד שמיישב את הדברים ואין פיתרון נכון אחד למצב. אבל…
מצד אחד יש מצוקה. יש אנשים שלא גומרים את החודש, מחירי הדירות גבוהים מאוד, קשה לשלם למעון, למטפלת, לחוגים לילדים ולהתמודד עם ההוצאות הגדלות בהתמדה ללא פרופורציה להכנסות.
ומצד שני, שדה התעופה מלא, וכך גם המלונות, המסעדות, הקניונים, החניונים והעגלות בסופר… הכול לא רק מלא, אלא מפוצץ.
ניסיתי להבין איך אנשים שאין להם כסף לקנות דירה, מוציאים כל כך הרבה כסף על מותרות. עד שהבנתי שאלו לא מותרות. אלו צרכים.
כן. הsmart phone ובית הקפה והתיאטרון פסקו מלהיות מותרות והפכו לצרכים. ואני רוצה לנסות להסביר מדוע.
אמא שלי תמיד היתה משננת לי: ביום שני אחר הצהרים המספרות סגורות, ביום שלישי כל החניות סגורות וביום רביעי הבנקים. כן, לא להאמין. מעבר לזה שעבדו 8:00-13:00 ו-16:00-18:00, כל ענף במשק גם קיבל אחר הצהרים של חופש.
על מנת לצאת לקנות לנו בגדים, אמא שלי לא היתה צריכה לסמן ביומן “לא לקבוע פגישות” כל אחר הצהרים, כי כמו רוב האמהות, היא לא עבדה.
אמא שלי גם לא דחפה את העגלה בסופר בעיניים חצי עצומות ב-10 או ב-11 בלילה, לא רק כי קניות נהגו לערוך במכולת, אלא כי שום מקום לא היה פתוח בשעות האלו.
אנשים עבדו, פרנסו, ובנו את המדינה ואת הכלכלה, אבל השאירו לעצמם מספיק זמן גם כדי לחיות.
ואילו היום, כבר ב-6:30 בבוקר הדרכים לתל אביב עמוסות, וב-19:30 מתל אביב עדין קשה לצאת. וזה נאמר מניסיון אישי, כי גם אני כרוב עם ישראל עובדת 10ו-11 שעות ביום, וכשיש לחץ, גם 12 ו-13. מסיבה זו, גם אני מצפה שהחנויות יהיו פתוחות אחרי שעות העבודה שלי, כדי שאספיק להגיע אליהן ושוכחת שגם אני תורמת למצב בו יותר ויותר אנשים עובדים בשעות מאוחרות יותר ויותר.
וכאשר עובדים ברוב שעות הערות, אין זמן קודם כל לעצמנו: למנוחת הנפש שלנו, להשקיע בעצמנו, להבין מה אנו רוצים וצריכים ולדאוג לספק לעצמנו את צרכינו.
אין לי זמן להיות באמת עם הילדים, לשמוע אותם, להשקיע במשפחה הקרובה והרחוקה, בחברות, באף אחד בעצם.
אז כמו שכאשר אין לי זמן להכין ארוחה ולאכול אוכל מסודר ומזין, והבטן משדרת מצוקה וצורך באוכל, אני חוטפת מכל הבא ליד, כדי להשקיט את הרעב, כך כשהנפש לא מסופקת, לוקחים מכל מה שיש, מכל מה שרואים, מכל מה שלחברה יש להציע לנו, כי אולי זה מה שיספק את הנפש.
כאשר לא מצליחים לפנות זמן קבוע, יומיומי, בו נקשיב לעצמנו ונמלא את הצרכים היומיומיים שלנו, המחסור בצרכים אלו גדל וגדל עד שאותם צרכים יומיומיים כבר לא יצליחו לספק אותנו וכך מותרות נהפכים לצרכים.
לכן כאשר אני סוף סוף בחופש, אז “מגיע לי” כי אני עובדת מזריחת החמה ועד צאת הנשמה, והמגיע לי יכלול את כל מה שהעולם יכול להציע, כי שום דבר לא באמת מפצה אותי על העבודה הלא נגמרת, והלחץ ויום העבודה האין סופי. לכן אני זקוקה לאטרקציות וכאשר זה לא מספיק אז גם לחו”ל ונופים חדשים והתרגשויות… וזה עוד לפני הטיפול במצפון המציק, על ידי נתינה לילדים… (ע”ע חוגים).
דעת חורטת על דגלה יום עבודה של 8 שעות, ללא שעות נוספות, על מנת לאפשר לנשים ולאמהות להשתלב בצורה הגיונית בשוק העבודה.
אולי זה הזמן להציע לכולנו לחזור לשפיות, ולעבוד אם לא 8 אז 9 שעות ביום, ולא יותר?
זה אפשרי וזה עובד, ועל כך יעיד דור ההורים שלנו, שהצליחו בשעות עבודה הגיוניות להעמיד את המדינה על הרגלים (כלכלית), לקנות דירה, לנפוש בבית מלון, ואפילו לעזור לנו להתחיל את החיים שלנו.
אבל זה גם מחייב חשיבה והערכות אחרת.
מישהו מוכן להרים את הכפפה?

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post צרכים או מותרות:הדעה של דעת על מחאת האוהלים appeared first on דעת.

מחאת האוהלים Archives - דעת

צרכים או מותרות:הדעה של דעת על מחאת האוהלים