אני יושבת בזום, מנסה להיראות כאילו אני שולטת ב-Roadmap של הרבעון הבא. מאחוריי, תליתי רקע וירטואלי של משרד הייטק נוצץ בסיליקון ואלי, אבל המציאות היא שמאחורי הלפטופ יש ערימת כביסה שלא התייבשה מאז נובמבר, כי המייבש החליט לעשות Timeout בדיוק כשהתחיל המבול.

הצוות שלי? הן גיבורות על. אני רואה אותן בריבועים הקטנים של המסך:

• אחת עושה Code Review  תוך כדי שהיא מאכילה תינוק בסימילאק (היא טוענת שזה עוזר לה למצוא באגים בלוגיקה).
• השנייה מנסה לאשר באגים  בזמן שהיא מפעילה מכשיר אדים, והמסך שלה נראה כמו סצנה מתוך "ערפל בערבות אנגליה".
• השלישית: מעלה תיקוני קוד (Commits) תוך כדי שהיא מנסה לשכנע את בן השנתיים שלה שסירופ נגד שיעול זה בעצם "מיץ פטל של גיבורי על". היא עובדת בשיטת ה-Rollback: על כל שורת קוד שהיא כותבת, הילד מוחק שלוש, ובסוף היא מצליחה לעשות Merge רק כשהוא נרדם על השטיח עם הדובי.
• הרביעית: מנהלת את ה-Database ביד אחת, וביד השנייה מנווטת את המדחום הלייזר כמו לוחמת ב"מלחמת הכוכבים". היא היחידה בצוות שמצליחה לעשות Optimization גם לשאילתות וגם לתור של המוקד הטלפוני של קופת חולים בו זמנית, כשהיא מחכה שעה על הקו ומשתקת את המיקרופון (Mute) בכל פעם שהקריין אומר "מקומך בתור הוא…".

בסוף היום, כשהבית סוף סוף משתתק, הגשם דופק על החלון והילדים של כל העובדות ישנים (עם חום, אבל ישנים), אני מסתכלת על הקוד שנכתב היום.

הוא נכתב בין שיעולים, בין אינהלציות, בין שלוליות בכניסה לבית לבין תה קר. וזה קוד מדהים. הוא רץ חלק, הוא יעיל, והוא פותר בעיות מורכבות.

"השיא היה היום בצהריים. קיבלתי התראה על "Critical Error" בשרת. הלב שלי דפק, למרות שגם ככה הוא היה על 120 דפיקות לדקה רק מהמאמץ של לקום להביא כוס מים. פתחתי את הפניה לIT בטירוף, הידיים שלי רעדו על המקלדת (ולא מאדרנלין, פשוט מצמרמורת של 39 מעלות), ואז הבנתי שהטעות הקריטית היחידה היא ששכחתי לסגור את המיקרופון בזום כשנפלט לי אנחת ייאוש של: 'אלוהים, רק שמישהו יביא לי תה'.

מנהל הIT, פשוט הנהן בהבנה ושאל אם אני צריכה שמישהו יעשה Pull Request למשלוח של וולט מהבית מרקחת הקרוב."

בסוף היום, כשהבית סוף סוף משתתק, הגשם דופק על החלון והילדים של כל העובדות ישנים (עם חום, אבל ישנים), אני מסתכלת על הקוד שנכתב היום.

הוא נכתב בין שיעולים, בין אינהלציות, בין שלוליות בכניסה לבית לבין תה קר. וזה קוד מדהים. הוא רץ חלק, הוא יעיל, והוא פותר בעיות מורכבות.

כי זה הסוד שלנו: טכנולוגיה היא מדע מדויק, אבל ניהול הוא אמנות הבלתי אפשרי.

מי שיכולה לדבג מערכת מורכבת כשברקע יש "מסיבת נזלת" ושלושה ילדים שרבים על השלט – יכולה לנהל את העולם. המעסיקים שמחפשים "עמידות בלחץ"? הם לא צריכים מבחני אישיות. הם פשוט צריכים לראות אמא טכנולוגית מתפעלת תקלה בייצור ביום גשום של ינואר.

אנחנו לא רק כותבות שורות קוד, אנחנו כותבות את המדריך להישרדות אנושית במצבי קיצון. וזה ה-Feature הכי חזק במערכת.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post המלחמה על רוחב הפס (והשפיות) appeared first on דעת.

אני מוצאת את עצמי משקיעה שעות בכתיבת הצעות מחיר מורכבות, מנתחת אפיונים, בונה ארכיטקטורה, מנסה לדייק כל שורת תקציב – ושולחת אותן לחלל ריק. שום התייחסות, שום מענה, ובטח שלא זכייה. 

המרדף הבלתי פוסק הזה אחרי עבודה נוספת לצוות, האחריות להשאיר את המערכת משומנת ופעילה, מרגיש לפעמים כמו ריצה אחרי רוח. כשפרויקט שסמכת עליו לא קורה, קל מאוד להרגיש שהקרקע המקצועית נשמטת, ושהמאמץ פשוט לא נושא פרי.

ואז אני מגיעה הביתה, ומגלה שהבור השחור לא נשאר במשרד. הוא מחכה לי שם, בין הקירות שאמורים להיות המבצר שלי, והוא נראה כמו הרים של מטלות שאין להן סוף.

אני פותחת את המקרר, והייאוש מכה בי. המקרר מלא – יש ירקות, יש גבינות, יש הכל – אבל אין "אוכל". אין לי דקה פנויה לעמוד ולבשל, והמחשבה על להתחיל לקצץ, לטגן ולהכין ארוחה חמה למשפחה נראית באותו רגע כמו משימה בלתי אפשרית. התסכול הזה, לעמוד מול שפע של מוצרים ולא להיות מסוגלת להוציא מהם מנה מבושלת כי האנרגיה פשוט נגמרה, הוא סוג של שיתוק.

אבל אז, בתוך החושך הזה, אני מזכירה לעצמי לעצור. פשוט לעצור ולספור. Count your blessings.

אני מסובבת את הראש ורואה את הערמות. הרים של בגדים שזקוקים לגיהוץ. הם עומדים שם כבר ימים, תזכורת אילמת לכל מה שלא הגעתי אליו. אני אפילו לא מוצאת את הכוח לפתוח את קרש הגיהוץ, להעמיד אותו בסלון ולהתחיל ליישר את הקמטים. זה לא רק הבגדים; זו התחושה שהבית "מנצח" אותי, שהמחויבויות למשפחה הן משקולת שאני לא מצליחה להרים.

ברגעים האלה, קל מאוד ליפול לבור שחור שאין בו קרן אור. הכל נראה אפור, עייף וחסר טעם.

אבל אז, בתוך החושך הזה, אני מזכירה לעצמי לעצור. פשוט לעצור ולספור. Count your blessings.

אני לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה להודות, מהשורש אל הענפים:

• קודם כל, אני מודה על החיים עצמם. על המתנה הזו שניתנת לי בכל בוקר מחדש.
• אני מודה על האמונה שלי. על הכוח להאמין שיש יד מכוונת ושיש משמעות גם לרגעים הקשים.
• אני מודה על הבריאות. על הגוף שמחזיק אותי ומאפשר לי לפעול בעולם.
• אני מודה על הבעל והילדים שלי. על העוגן שלי, על האהבה שמקיפה אותי ועל הזכות להיות עבורם ולמענם.

ואחרי מחשבה אני ממשיכה להודות 

• אני מודה על זה שיש לי את היכולת לכתוב הצעות מחיר, על המוח המקצועי שלי ועל הצוות שסומך עליי, גם אם הדרך לפרויקט הבא לפעמים פתלתלה.
• אני מודה על המקרר המלא. נכון, לא בישלתי היום, אבל הבית הזה שופע כל טוב. אנחנו לא רעבים.
• אני מודה על ערמות הבגדים. הן מעידות על משפחה חיה, פועמת, שיש לה חיים מלאים בחוץ.
• אני מודה על הזכות להיות הלב של הבית הזה, על המחויבויות האלו שמזכירות לי כמה אני משמעותית עבור האנשים שאני אוהבת.

זה נשמע פשוט, אולי אפילו פשוט מדי, אבל ברגע שאני בוחרת להודות – משהו בכימיה של היום משתנה. השמיים פתאום מתבהרים, העננים הכבדים זזים הצידה, ומגיע אור השמש המרפא. זה לא שהצעות המחיר נחתמו מיד או שהבגדים התגהצו מעצמם, אבל הפרספקטיבה השתנתה. אני כבר לא בבור. אני באור.

הודיה היא לא התעלמות מהקשיים, היא פשוט ההבנה שגם בתוך הלחץ והעומס, יש לנו כל כך הרבה על מה לומר תודה. וברגע שזוכרים את זה, הכול הופך לאפשרי יותר.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post כששום דבר לא מתקמפל: על הימים שבהם האור נעלם בתוך העומס appeared first on דעת.

אני זוכרת שקראתי את זה וחייכתי לעצמי. חשבתי שהיא עוד רחוקה מהתחתית שלי – באותה תקופה, לחמם את אותה כוס קפה במיקרו פעם שנייה ושלישית היה הסטנדרט שלי.

ביום חמישי האחרון זה קרה שוב.

טניה המסורה הגיעה לארגן את המשרד בסוף היום. היא ראתה אותי יושבת ליד השולחן, ושוב לצידי כוס קפה קר, ושאלה בעדינות: "להכין לך קפה חדש?"

הקפה הקר הוא העדות לחיים שקורים.

עניתי לה שחבל. שזה כבר הקפה השלישי שאני שופכת היום אחרי שחומם שוב ושוב ושוב. ובאותו רגע, נזכרתי באותו טור ישן.

אבל הפעם, המחשבה הייתה אחרת לגמרי.

פעם, כוס קפה קרה הייתה סימן לכישלון ניהול זמן, לעייפות קיצונית, למרוץ עכברים סיזיפי. אבל היום? אחרי הקורונה, אחרי המלחמה, אחרי ימים שבהם השקט היה רועש מדי והיומן היה ריק ומפחיד – למדתי להסתכל על הקפה הקר שלי אחרת.

הקפה הקר הוא העדות לחיים שקורים.

הוא ההוכחה לכך שהיום שלי מלא. שיש לי מטלות בבית ובמשרד, שיש אנשים שצריכים אותי, שיש עשייה "בפנים" ו"בחוץ". הוא הסימן לכך שהעולם מסתובב, שהעסק חי, שהמשפחה נושמת.

אז כן, הקפה שלי שוב התקרר כי נכנסה שיחה חשובה, או כי הילד היה צריך עזרה, או כי פשוט הייתי עמוקה בתוך עבודה משמעותית.פעם קראתי לזה "תחתית". היום אני קוראת לזה זכות.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post מה למדתי מכוס קפה שחוממה שלוש פעמים במיקרו? ☕ appeared first on דעת.

אחת ממטרותיו של כל חג היא להותיר בנו את חותמו, על מנת שנגיע למצב בו לאחר החג נמשיך בדרכנו עם מטען חדש שהוסיף לבניין הרוחני שלנו. אכן, החג הסתיים, ימיו הספורים חלפו, אך הוא השאיר בנו חותם, ומעתה אנו מצוידים בתוספת חדשה הקשורה ללקחיו העמוקים של החג. וכך צריך המצב להיות בכל חג ובכל מועד.

ומה בקשר לחופש הגדול?
האם בסיום החופש נסמן "וי" וננשום לרוחה? "עוד חופש עבר. כולם בריאים ושלמים. עשינו את זה". במקרה זה, אמנם ניתן להשתמש בביטוי "החופש עבר עלי"… אך אפשר גם אחרת. ייתכן, כי ילדי ירוויחו החופש חוויות חדשות של לימוד והתנסות, הייחודיות רק לחופש. לדוגמה: החשיבות של תכנון סדר היום גם כאשר לא קיימים לחצים או מחויבויות, הערך של השמירה על המסגרת ויחד עם זאת, ההנאה . שבגמישות ובחוסר המחויבות, היכולת ליהנות מלא לעשות כלום, ההנאה מלימוד לשם הלימוד עצמו ללא קשר לציונים, להכרח או למורים, היכולת להחליט לבד מה לעשות היום ויתרונות רבים נוספים הייחודיים רק לחופש, הכול בהתאם לילד ולבית.

החופש הגדול איננו חג ואיננו מועד. ערכו הרוחני הוא לא מובן מאליו, אלא הוא פועל יוצא מההשקעה שמשקיעים בו, הן במובן החיובי והן במובן השלילי. היהדות נותנת מקום לסוגים שונים של "חופש", כאשר משמעות החופש איננה בזבוז זמן אלא שינוי מסגרת. אפילו המשפט, "שינה בשבת תענוג", איננו מתפרש כפשוטו אלא כ"שינוי" – הלימוד בשבת שונה מהלימוד בימות החול. השינוי בשבת הוא התענוג: הלימוד ללא לחץ של זמן וללא עיסוקי היומיום המטרידים, ומתוך מקום של "נשמה יתירה". לשינוי מסוג זה ישנו ערך גדול ביותר.

אחת ממטרותיו של כל חג היא להותיר בנו את חותמו, על מנת שנגיע למצב בו לאחר החג נמשיך בדרכנו עם מטען חדש שהוסיף לבניין הרוחני שלנו. אכן, החג הסתיים, ימיו הספורים חלפו, אך הוא השאיר בנו חותם, ומעתה אנו מצוידים בתוספת חדשה הקשורה ללקחיו העמוקים של החג. וכך צריך המצב להיות בכל חג ובכל מועד.

הבחירה להסתכל על החופש כשינוי מסגרת בעל ערך חיובי, אמנם, לא תמנע בהכרח משפטים, כדוגמת: "אימא משעמם לי" או את המשאלה, הכמוסה של כל אחת מהאימהות, לקיצור החופש הגדול, אך היא בהחלט מקלה עלי את ההתמודדות ומאפשרת גם לי, כאימא, להתרכז ביתרונות החופש הגדול ולא בחסרונותיו.

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post הערך המוסף של החופש הגדול appeared first on דעת.

ברוסיה, הגבלות התרבות הארגונית הם מאוד מחמירות. לדוגמא: מחפשים עובדים בגילאים של לא יותר מ 35 שנים, ללא ילדים או עם ילדים בוגרים, ללא התחייבות לבני משפחה בכלל ויכולת להשקעה בעבודה ללא הפרעה- מעסיקים מסבירים זאת עלידי ציות טוב יותר של צעירים ומחויבות גבוהה יותר.

עם זאת, נראה שאת עושה הכל הפוך למנהג זה. האם את יכולה להסביר במלים פשוטות ליזמים כמוך איך את הופכת את החברה שלך ליותר תחרותית?

את התשובה שלי דוברי הרוסית שבכם יוכלו לקרא בכתבה כשנעלה אותה ל”כתבו עלינו” באתר. מה שלא אמרתי לו זה את הרגשות שעלו לי כששמעתי את השאלה.

הרגשתי גאווה בנו, בחברה הישראלית.

אנחנו בשלהי החופש הגדול, המדינה כמעט מושבתת וזה בסדר.
אנחנו מכינים לוחות זמניים לפרויקטים, כולנו מתחשבים בחגים.
אנחנו לוקחים בחשבון שלכל עובד יש בית משפחה ומחויבויות אישיות, ומבינים את זה.
כואב לנו בסגירת מפעלים כאלו ואחרים על בעלי המשפחות.
כואב לנו לקרוא על בני 40 שמתקשים למצוא עבודה
והתרבות שלנו אומרת שאדם בעלי מחוייבות משפחתית יהיה עובד בעל מחוייבות לארגון.
אני כותבת וחושבת על התגובה של ר”צ בדיקות תוכנה מטעם הלקוח, כאשר אני מודיעה לה כשמישהי מהבודקות שבצוות שלה בהריון. השמחה, העיניים הנוצצות, האיחולים, ההשתתפות והדאגה לשלום היולדת והתינוק אחרי.

אני כותבת וחושבת על דאגה של מנהל פרוייקט שמתכנתת בצוות שלו לפני חתונה, ההבנה שלו לצורך שלה לימים של התארגנות וגם של ניקוי ראש. ההליכה שלו לקראתה והחיוך בו הכול נעשה.

אני חושבת ומחייכת לי בלב וגאה בנו, בישראלים שעם כל הציניות שלנו, הרדיפה אחרי הכסף והחומריות, המאבק היומיומי באתגרים המורכבים של כל אחד ואחת מאיתנו, אנחנו בני אדם, ויותר מזה, זוכרים שגם השני הוא בן אדם, גם כאשר הוא עובד, ספק, חבר לצוות או נותן שירות שלנו.

איך אפשר בכלל להתחיל להסביר את זה למי שהתרבות שלו היא שהפרמטר בבחירת העובד היא חוסר המחוייבות שלו למשפחתו? 

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post גאוה בחברה הישראלית appeared first on דעת.

לפעמים מדובר בבחירה, ולפעמים מדובר בכורח המציאות, אצלי היה זה שילוב בין השניים.

התחלתי את דרכי המקצועית כאם וכמפרנסת יחידה כאחד. אבל כבר הרבה לפני כן, היה לי ברור שאני רוצה לממש את עצמי ולנצל את הכישרון שלי בתחום הטכנולוגי.

מגיל צעיר מאוד ידעתי שאני רוצה להיות מתכנתת. לשם כך רכשתי תואר במדעי המחשב וניצלתי כל דקה פנויה להעשרת הידע שלי. היה זה המקצוע שלי והתחביב שלי בו-זמנית. לא הבנתי מדוע אני אמורה לוותר על הכיף הזה – ולכן לא ויתרתי.

היה לי חשוב למצוא את האיזון הנכון בין אמהות וקריירה ולנהל נכון את הזמן העומד ברשותי.

היו שנים שעבדתי פחות שעות, ושנים שעבדתי יותר; שנים שעבדתי מהבית ושנים שעבדתי מחוץ לבית, העניין אף פעם לא היה קל, והשילוב נותר מאתגר גם היום, אבל אני גרמתי לזה לעבוד.

ברור לי שאני וילדיי שילמנו בסופו של דבר את המחיר על השילוב בין שני התחומים, אך ברור לי לא פחות שהם גם הרוויחו, ובטח שגם אני. ילדיי הרוויחו עצמאות, הם למדו כיצד לנהל נכון את לוח הזמנים שלהם וכיצד להיות חרוצים ויחד עם זאת ליהנות מעבודתם. הם מבינים שכסף לא גדל על העצים, ויחד עם זאת יש בידיהם את הכלים לתפיסה נכונה לגבי מיקומו של כסף בסדר העדיפויות בחיים.

חוץ מזה, שבנוסף לאמא הייתה להם בבית מורה פרטית למחשבים, תכנות, אנגלית ומתמטיקה.

כיף לי לראות שכל חמשת ילדיי רואים את עתידם בתחום הטכנולוגי, אך האם זה יתממש, רק ימים יגידו.

בגלל המחיר שאני וילדיי שילמנו, היה לי חשוב לאפשר לנשים אחרות לעשות את השילוב הבלתי אפשרי הזה בצורה קלה ונכונה יותר.

מרבית הנשים אשר עובדות ב"דעת" הן אמהות חרדיות אשר רוצות לעבוד מחוץ לבית ולפתח כישורים טכנולוגיים כגון פיתוח תוכנה, בדיקות תוכנה, כתיבת תכנים וקידום ובניית אתרים. אנו מספקים להן פרוייקטים מאתגרים יחד עם לוח זמנים המתחשב בצרכיהן לא פחות מאשר בצרכי הלקוח.

אני חייבת לציין כי במהלך השנים גיליתי כי לאמהות עובדות יש כוחות מיוחדים המאפשרים להן להספיק בדיוק את כמות העבודה הנדרשת מהן, בין אם מדובר בטיפול בילדיהן, או בביצוע עבודה עד תומה.

בטח יש מלאך בשמיים שבורא עולם מצמיד לכל אחת מאיתנו ברגע שהיא נהפכת לאמא, מלאך שעוזר לנו בסופו של יום לראות שעשינו זאת.

פורסם על ידי נילי דוידוביץ ב-08:00

נילי דוידוביץ | מנכ"ל דעת

היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.

The post הדעה של דעת – להיות אמא עובדת appeared first on דעת.