להבות מרקדות מכל עבר ומחייכות לכולנו. לאלו שמדליקים ולאלו שצופים, לאלו שבבית ולאלו שבחוץ.

אני מעלה בדמיוני את מראה הלהבות ומהרהרת… גם כשהנר קטנטן וגם כשהשמן בכוסית או-טו-טו נגמר, הלהבה שומרת על גודל יציב. למתבונן מן הצד אין כל דרך לדעת כמה שעווה-שמן-זמן נותר לנר לבעור. רוב השלהבות בוערות היטב עד שלפתע הן עוצרות, מפרפרות וכבות באחת (אם כי יש גם מעט פתילות שעוברות בסופן תהליך גסיסה איטי וממושך, מפיצות עשן ובוערות בגחלת זעירה עד שהן גוועות).

 

מסופר על רבי ישראל סלנטר שעבר ברחוב בשעת לילה מאוחרת וראה סנדלר שעדיין עסוק במלאכתו. רבי ישראל סבר שכבר מתאים היה לסגור את החנות וללכת לישון; ובפרט כשנכנס לבית המלאכה וראה שהסנדלר עובד לאור נר שלא נותר ממנו כי אם טיפ-טיפה – עוד מעט ייגמר וייכבה מאליו, מאותת שנגמר עוד יום.

הוא שאל את הסנדלר לפשר עבודתו בשעה המאוחרת כל כך.

ענה לו הסנדלר במשפט שנחקק בתודעתנו לנצח, משפט שהוא תמים אך בו זמנית גם עמוק ומשמעותי: "רבי, כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן".

רבי ישראל לקח את המשפט כלקח מעשי מאד לחיים: כל עוד נר נשמתו של האדם חי, אפשר לתקן.

 

המחשבה היהודית מתייחסת בהרחבה רבה לדמיון שבין הנר והאדם, היונק מן הפסוק "נר ה' נשמת אדם". בהכירי את התפיסה הזו, עלו בדעתי שתי נקודות מעניינות.

 

כמו הנר, ששומר על תפקוד מלא ואור אחיד עד לרגע האחרון, גם הסנדלר לא התעסק עם ממד הזמן, לא התעניין בתהליכי המעבר בין העבר, ההווה והעתיד או בשאלה כמה זמן נותר לו – אלא חי חיים של עשייה מלאה ושל ניצול אופטימלי. הזמן מבחינתו היה רק מסגרת, אותה קידש ומילא ביצירה, בתיקון, בחיים. הוא לא בזבז אף רגע. המשיך בשגרה הברוכה, המעשירה, עד תומה – ואם זכה, קם למחרת לעוד יום מלא.

אם רק אוכל גם אני לחיות כך, בניצול מלא של כל יום כל רגע וכל שעה….

 

ונקודה נוספת. האמירה של הסנדלר באמת תמימה. הרי לא כל דבר אפשר לתקן! העולם מלא בפגמים, בפגעים, בקשיים, בהזדמנויות שהוחמצו ובמציאות שלא תמיד מאירה פנים ונעימה.

 

אבל הנר כאילו אינו מכיר בכך. הוא מאיר לכל המצבים, לכל התיקונים ולכל ההתמודדויות באור שווה. האור שלו נשאר בהיר וזך, הוא כאילו מתעלם מן המציאות הסובבת אותו, נאחז בעקשות ובהתמדה בפתילה וממשיך לשאוף כלפי מעלה. איך הוא עושה את זה???

 

ייתכן שסודו של הנר הוא שהוא אינו בררן. הוא מוכן לבעור מתוך שמן זית או פרפין טהור, מתוך שמן סויה או שמן דגים ואפילו מתוך דלק או נפט. מכולם הוא מצליח להפיק אנרגיה של אור, של חום, של התעלות.

וכמו הנר, כך גם האדם. גם הוא מסוגל להפיץ אור וחום ולשמור על זקיפות קומה, מתוך כל חומר בעירה שהחיים מזמנים לו, בכל המצבים ואל מול כל המאורעות. לא להילחם בהם, אלא לקבל אותם. לשהות בהם. לחוש אותם. להטמיע בנפשו את המסרים שלהם. לקבל את החולי, גם כשהוא סופני; לקבל את הזקנה כחלק מהחיים; לקבל את העוני, את הלבד, את כל יתר ניסיונות החיים; לקבל מצבים שאינם נעימים לי, ללמוד לחיות אתם ולעבור מתחושה של מציאות בלתי-רצויה לתחושה שאפשר להאיר גם מתוך המצב הזה. לקבל את העובדה שלא כל הרצונות שלי יתגשמו ולהבין שלא תמיד חייבים להבין למה העולם מתנהל דווקא כך ולמה דווקא אני. לקבל ולהשלים עם המציאות.

בעיניי המקום הזה של ההשלמה, הוא הוא העלייה כלפי מעלה, כלפי דמות האדם שאני שואפת להיות.

תודה למיכל חברתי על הסיוע בגיבוש המחשבות

חנוכה שמח!