בשבת האחרונה הראו לי את השיר המדהים של אמנון ריבק, כל אדם צריך מצרים, ואני מרגישה צורך לשתף אתכם בו.
כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה,אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף –
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף..
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.
לכל אחד מאיתנו יש איזו מצרים. מצרים שאולי אנחנו מודעים לה ואולי לא, אבל היא שם.
ועל כל אחד מאיתנו לצאת ממצרים – מהמְצָרִים
ואמנם ממצרים הגשמית כבר יצאנו ואל ירושלים הגענו, אבל כל אחד מאיתנו עדיין משועבד למשהו. לקריירה, למנהג מעצבן, לצורת חשיבה, למידה לא נעימה. לכל אחד מאיתנו יש מסע אותו הוא צריך לעשות. מסע למקום טוב יותר.
וגם אם כבר יצאנו ממצרים – מהצרות שלנו בשנה שעברה וגם אם המשכנו והתקדמו במסע גם השנה, לא סיימנו את המסע, כי תמיד יש שם מצרים אחת נוספת – מיצר אחד נוסף שמנהל אותנו ולו אנו עבדים.
שכן יציאת המצרים הפרטית, היא לא מעשה של רגע; היציאה היא מסע חיים שהמשמעות שלו היא בעצם קיומו. המסע הינו יציאה מאזור הנוחות למקום חדש, יציאה ממקום אותו אני רוצה לשפר, למקום טוב יותר. והמטרה אינה ההגעה ליעד, אלא כל הלימוד והגדילה שאני אוספת לאורך המסע עצמו.
משה רבינו, הפרטי של כל אחד מאיתנו, הוא אנחנו. רק אני יכולה להתחיל את התהליך, בין בעוז ובין בגמגום. אף אחד לא יכול לחלץ אותי ללא הצעד הראשון שלי. גם אם הצעד הזה הוא לא יותר מאשר עצם המודעות לכך שאני במצרים, משועבדת בבית עבדים למשהו שמייצג בעיני את פרעה העכשווי הפרטי שלי, וכל מה שאני יכולה לעשות זה להאנח ולזעוק.
ויחד עם הדרישה להתחיל את התהליך מגיעה ההבנה, שעל מנת להתקדם אני זקוקה לכתף, לסיוע, לתפילה ולעזרה משמים.
והיפה בכל הסיפור הוא השימוש הדו משמעי בדימוי ה"כתף": באותו הזמן שאני נשענת על כתף הזולת, אני מושיטה כתף לאדם נוסף; פעם נותנת ופעם מקבלת. לעולם לא רק נזקקת. לעולם לא רק נותנת.
ומה אתם חושבים?
אני מנצלת את הבמה הזו ומאחלת לכולנו חג פסח משמעותי, שמח וכשר.
נילי
