את "החופש הגדול" של ילדותי מחליף היום "שבוע החופש" שיום אחד אחליט לקחת, ושניהם נתפסו תמיד בעיני כמועד בו אבצע את כל התוכניות, שהרי אין כחופש – בו אני "משוחררת" מכל עול, לוח זמנים ומחויבות – כדי לעשות את כל הדברים המחייבים זמן פנוי, אותם לא הצלחתי עד כה לעשות באמת.

האומנם?

כשאני חושבת על חופש, אני חושבת על שעות איכות עם עצמי, זמן לחלום, להירגע, להיות ללא טרדות.

אני חולמת על שהייה בחברת ילדי ללא מיילים וטלפונים, ללא דאגה לסדר וניקיון ושאר טורדנים שתמיד מצייצים לי בראש.

זו שנתי ה-11 בה תקופת החופש הגדול היא התקופה העמוסה ביותר בעבודתי. השנה, כשהתחלתי לחשוב על התוכניות לחופש ובדקתי את לוח השנה, גיליתי שפשוט אין באפשרותי לבצע ולו 10% מהן. במבט לאחר, מעולם לא הצלחתי לבצע יותר מאשר חלק קטן ביותר מכל אותן תוכניות שתכננתי.

את "החופש הגדול" של ילדותי מחליף היום "שבוע החופש" שיום אחד אחליט לקחת, ושניהם נתפסו תמיד בעיני כמועד בו אבצע את כל התוכניות, שהרי אין כחופש – בו אני "משוחררת" מכל עול, לוח זמנים ומחויבות – כדי לעשות את כל הדברים המחייבים זמן פנוי, אותם לא הצלחתי עד כה לעשות באמת.

לפני כחודש נסעתי לפגישת עבודה לכתובת לא מוכרת בתל אביב. כשהמונית עצרה גיליתי את עצמי מול הטיילת. נזכרתי בתוכנית הלא ממומשת שלי מזה שנים, ישיבה מול הים בעת שקיעה עם כוס משקה קר, והחלטתי שעם סיום הפגישה, אצא לחופשה של רבע שעה מול הים. שעתיים לאחר מכן, כיוונתי שעון עצר ל15 דקות והתחלתי לנפוש עם בקבוק שתיה קלה ביד אחת, ותיק העבודה מוחבא היטב מתחת לכסא. ניקיתי את ראשי מכל מחשבה, התרכזתי בבריזה, בשמש החמימה, בריח המלח ותו לא.

20 דקות מאוחר יותר, ישבתי במונית בדרך חזרה למשרדי דעת, והבנתי שאני בדרך לשינוי. הבנתי שהסוד הוא לעשות. לא לחכות, לא לחופש הגדול ולא לחופש קטן. לשלב את אותם רגעי חופש תוך כדי החיים עצמם. לפנות מידי פעם כמה שעות ולהשקיע אותם בעצמי ובבני משפחתי. להחליט על יום חופש אחד מדי תקופה שינוצל בצורה שתתאים ביותר באותו יום עצמו: בין לפעילות ובין למנוחה ולרגיעה. לחיות את החופש ולא לחכות לו.

ובמילים אחרות, בשביל להרגיש חופש, לא צריכים דווקא חופשה.