הגשמים האחרונים מתקבלים בברכת תודה בכל מרחבי ארצינו. מעניין לגלות שעליית מפלס הכנרת משפיע באופן מהותי על מפלס מצב הרוח הלאומי. ככל שמטפסים ועולים הסנטימטרים – כך יורד מפלס הדאגה הסמויה שבתוכינו ואנו מתמלאים בכוחות מחודשים.
כשעוסקים בנתינה ובהתנדבות, ניתן להגדיר את הכינרת כבעלת חסד אמיתית.
בהיותה מקבלת את מימיה באופן שוטף ממקורות הירדן, היא מאפשרת למתיקותה להמשיך לזרום בה אל השפך הדרומי בכיוון ים המלח. סכר דגניה לא מעיב ולו במעט על מידתה הטובה.
ים המלח לעומתה, אוצר בתוכו את המים המתוקים הניגרים אליו ואינו מעניק מהם עוד. הם מצטברים ועומדים, ועל אף היותם מכילים מינרלים יקרים – אין בהם חיים.
ההשוואה בין מתיקות למליחות מגדירה את השוני בין אדם המעניק לסביבתו לבין זה הבוחר שלא לתת.
אדם המאמין כי כוחו ניתן לו ממקור שפע עליון וכישרונותיו אינם מובנים מאליהם, מעניק בקלות מיכולותיו אל הסביבה. הכרתו בעובדת היותו מקבל פותחת בפניו את רצון הנתינה.
זו אולי הסיבה העיקרית לקיומה של ההתנדבות. אדם אשר מעניק מזמנו לאחרים, לא ממתין לקבל פרעון עבור מאמציו, אלא הוא מאמין כי ימשיך לזכות לשפע עליון. אם יש בו ביטחון כזה, הנתינה קולחת ממנו בפשטות.
אנטיתזה לכך ניתן למצוא באדם אשר מפקפק בדבר היותו מקבל והוא עלול לחוש בודד במערכה, נסמך אך ורק על כוחו שלו. במצב כזה מי יבטיחנו קבלה אם יעניק מיכולותיו?
אבן היסוד בהתנדבות היא תחושת השליחות המלווה את האדם, והיא טומנת בחובה קשר משולש: הראשון הוא המשלח, השני הוא השליח והשלישי הוא המקבל. קשר זה יוצר חיבור, חיוך ותודה בין כל הגורמים.
ההתנדבות תהיה תמיד חלק מהמין האנושי. אם כל בני עירנו יהיו עשירים ובריאים, נמצא עיר אחרת לנתינה. אם כל האנושות תחייה בשלווה – נושיט ידינו לבעלי חיים. אם גם החתולים יהיו שבעים, נמצא למי לעזור על כוכבי לכת מרוחקים…
כשאדם מגיש תמיכה לאדם אחר, הוא מסיר מחיצות של בדידות ובונה גשר בינו לבין סביבתו. באותו רגע מתרחש בו תהליך נפלא, בעל שני צדדים: כוחותיו הניתנים לו מתחדשים וכישרונותיו המיוחדים מתממשים בעולם.