הדעה המקובלת בעולם היום היא כי כל אדם רשאי לעשות מה שלבו חפץ כל עוד אינו דורך על בהונותיו של האחר. לפי גישה זו כל אדם הוא אדון לעצמו, ומכאן חירותו לעצב ולהגשים את ייעודו העצמי. ההלכה מתנגדת בחריפות לגישה זו. לפי ההלכה, אפילו ביחס לאישיותו העצמית, האדם משמש כנאמן יותר מאשר כאדון, וכל המחלל את קדושתו וכבודו עובר על הצו האלוקי.
ביהדות ברמה האישית הטון הדומיננטי הוא הנורמה, הצו, החובה, ולא הרשות, המותר או הזכות.
לדוגמא,
הרמב"ם בסוף הלכות שכירות כותב:
"כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן… וכן חייב לעבוד בכל כוחו."
ההלכה מתייחסת לחובות בעל הבית ולחובות השכיר, ולא לזכויותיהם.
ולא רק על המצווה והחובה מדבר ההלכה, אלא, גם על שעבודו של האדם.
ההלכה מתייחסת ליחיד – אדם בכלל ויהודי בפרט – כאל עבד ה'. השעבוד הינו לא רק כי אנחנו הברואים והאל הוא הבורא, אלא גם כמתבקשת מאליה לאור מעשיו של האל, בהווה או בעבר. פעולתו כבורא "אשר בידו נפש כל חי": מכוח היותו זן, מפרנס ומיטיב לכל; מן התלות המוחלטת של האדם בחסדיו וכמובן בשל הוצאתינו על ידו ממצרים, לא לחופשי, אלא להיות עבדיו.
העולם המודרני "מקדש" את החירות המחשבתית והחופש הנותן לכל אדם לחיות על פי רצונו. ואילו בהלכה מדברת המונחים של "מצווה" ו"חיוב", חובות הפרט ולא זכויותיו.
איך אני , החיה ומאמינה בתורה, בהלכה, ובזכויות הפרט מסתדרת עם סתירה זו?
בהלכה יש אמנם פן של שעבוד. אכן, יש בה יותר מכך; חכמים הדגישו שיש בה פן של חירות המוגשת לנו על ידי הזכות לבחירה חופשית.
המושג בחירה חופשית מציין את זכותו של כל אדם לבחור את דרכו ואת מעשיו בעצמו וכרצונו – מתוך מודעות לתוצאות בחירתו. בתנ"ך מופיע הרעיון של בחירה חופשית כבר בפרשה הראשונה הפותחת את התורה (ואת התנ"ך) – בסיפור גן עדן. ה' אסר על האדם לאכול מפרי עץ הדעת, אך לא שלל ממנו את האפשרות לעבור על האיסור – ולאכול מהפרי האסור. וכך, לצד האיסור עצמו, הציג ה' לאדם את המחיר הכרוך בהפרתו: "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב). האדם ביהדות הוא אפוא יצור אוטונומי, בעל אחריות מוסרית למעשיו ולבחירתו.
הרמב"ם כותב שעמוד התרה והמצווה הוא "הבחירה החופשית". האדם ברצונותיו יכול להחריב את העולם וברצונותיו לקיים את דבר ה'.
כלומר, אותה הלכה בדיוק מדגישה מעל ומעבר את החירות. כל מערכת ההלכה, חוקיה ודיניה כמו גם מערכת הסנקציות שבצדם, מבוססים על זכות האדם בחופש הבחירה ועל האמונה הבסיסית ביכולת האדם לבחור בחופשיות ולנווט את צעדיו.
כאשר מקדשים רק את הזכות לבחור את דרך וצורת החיים, אנחנו עלולים להגיע לאבסורדים ולבחור את הזכות למות, הזכות לקצר חיים לנו או לסובבים אותנו, הזכות לסחור בגוף שלנו, הזכות למכור איברים ועוד.
השילוב שההלכה מציגה לנו בין זכות הבחירה לבין השעבוד למשהו גדול מאיתנו, מאפשרת לנו לבחור בין השענות על "מכשיר הניווט האבסלוטי-האלוקי" לבין לנסות להסתדר לבד… או לא.
