לכבוד יום העצמאות 1967, במסגרת הטור האישי והפופולרי שלו כתב אפרים קישון את הטקסט האלמותי שלו "זוהי ארץ". השנים חלפו, המדינה השתנתה מקצה לקצה, אבל אם תסתכלו טוב – הלב נשאר אותו לב, רק עם כמה צלקות חדשות וגאווה גדולה עוד יותר.

אז מה השתנה ומה נשאר?

• קישון כתב שזו "הארץ היחידה בעולם שמשלמי מיסיה בחוץ לארץ הקימו אותה". היום זה כבר לא המצב. נכון, אנחנו בוכים לא מעט על יוקר המחיה, אבל האמת היא שאנחנו מסתדרים. הקמנו כאן כלכלה חזקה שעומדת על הרגליים של עצמה.
• הוא כתב שזו "ארץ בעלת גבולות בלתי מוגבלים". היום הגבולות שלנו ברורים מאוד – גבולות פיזיים וגבולות העצמאות שלנו. וגם אם אנחנו עדיין צריכים להילחם עליהם יום-יום ושעה-שעה, אנחנו לפחות יודעים בדיוק על מה אנחנו מגינים.
• הוא כתב שזו "הארץ הצרה ביותר בעולם, זוהי ארץ הצרות". צרה היא נשארה, זה בטוח. אבל ארץ הצרות? לפי מדד האושר העולמי אנחנו במקום מצוין. אולי כי אנחנו העם היחיד שיודע לייצר משמעות ושמחה גם מתוך הקושי.
• פעם "למדה האם את שפת האם מפי ילדיה". היום כבר יש לנו עושר תרבותי ולשוני משלנו. ופעם "כתבו עברית, קראו אנגלית ודיברו יידיש" – היום היידיש כמעט ולא נוכחת (למעט בבדיחות), והאנגלית שולטת יותר ויותר, כראוי לעם שמחובר לעולם הגדול ולתרבות המערבית.
• וקישון גם עקץ שיש כאן "כור אטומי, אבל תור לטלפון רק בעוד שנתיים". היום? מישהו יכול להגיד "רוצה אני" ולא לקבל? עם פתיחת השוק והשפע הקיים, אפילו בשעת מלחמה ארוכה לא חסר כאן דבר.

אבל יש שורות של קישון שלא רק שלא השתנו, הן קיבלו משמעות עמוקה ומצמררת מאי פעם. קישון כתב: "זוהי ארץ שבה פתק קטן מסוגל להזיז הרים" והוא גם חתם ב: "זוהי ארץ בה כל אדם – חייל, ובכל זאת כל חייל – אדם".

השורה הזו מתחברת לי לרגשות שהציפו אותי בכל שבוע מחדש, בחודשים שבהם בעלי ואני נסענו בכל יום שישי לשנע מוצרים, פינוקים, ארוחות שבת והרבה אהבה לחיילים שלנו בדרום ובצפון. תמיד הקפדתי להוסיף למשלוחים דבר אחד קטן: מכתבים של ילדים. 

בחלק מהבסיסים, החיילים הראו לי "קירות של כוח" – קירות שלמים מכוסים במכתבים הצבעוניים האלה, שמחממים להם את הלב.

חייל אחד סיפר לי שמכתב אחד ספציפי כל כך נגע לליבו, שהוא לקח אותו איתו בכיס פנימה, אל תוך עזה. הוא שיתף שכל פעם שהרגיש "דאון" או קושי, הוא היה מוציא את המכתב, קורא את המילים התמימות, ושואב מהן כוחות מחודשים.

זה לא הפתק אליו אפרים קישון התכוון, אבל גם זה פתק קטן, שבאמת הזיז הרים.

זה מראה מי הם באמת החיילים שלנו. אלה הצעירים בסדיר ששואבים כוח ממכתב תמים, ולצידם אנשי המילואים בני ה-50 פלוס – בעלי משפחות, עבודה וחיים שלמים, שעזבו הכל מאחור ועשו כבר מאות ימי מילואים בלי למצמץ. אלה גיבורים שמבינים על מה ועבור מי הם נלחמים, ושואבים עוצמה ממילים של כנות ומהקשר ההדוק לעורף.

ההקרבה שלהם, העוז והרוח של כל מי שרץ להגן עלינו בשבעה באוקטובר, והידיעה של כל ילד שעם חייל "של ישראל" הוא הכי בטוח בעולם – זה הסיפור של כולנו.

אז כן, אפרים, הארץ הזאת השתנתה. אבל כפי שחתמת אז, זה נכון גם היום: "זוהי הארץ היחידה שאני יכולה לחיות בה. זוהי הארץ שלי!"

יום עצמאות שמח, ישראל. 🇮🇱💙