היום, כשכולנו מצוידים במצלמה משוכללת בכל רגע בחיינו, אין קל מללכוד את הרגע. חלקינו עושים זאת כדי לשגר ולשתף, וחלקינו, וגם אני, רוצים להנציח רק "רגעים מיוחדים".

כאשר בני ישראל מתכוננים ליציאת מצרים, הם מקבלים 2 הנחיות. האחת, איך להתכונן ליציאת מצרים. והשניה, איך לשמר את הרגע. ואכן עד היום אנחנו זוכרים את יציאת מצרים ברמה יומית – בתפילה, ברמה שבועית – על ידי שמירת השבת, וברמה השנתית – בליל הסדר.

החשיבות לשמר את רגע יציאת מצרים ברורה לכל. יציאת מצרים היתה רגע מכונן. הזמן בו נולדנו כעם.

אך האם אנחנו מתעדים את הרגעים הנכונים? אולי אנו מחמיצים את הרגעים שכדאי לשמר?

 

הנצחת הרגע מבעד לעדשה
הצילום נותן לרגע ביטוי חזותי. הביטוי החזותי משאיר את הזיכרון. לדעתי הצילום גם מאדיר את הרגע. ברגע הנוכחי ובמבט לאחור, עצם זה שצילמתי משדר שמדובר ברגע שהיה שווה לצלם.

ולמרות שהתמונה מאדירה את הרגע, היא לא תמיד מעבירה אותו היטב.

השבת, ישבתי ודפדפתי בלוח השנה שלי המעוצב עם תמונות המשפחה. התבוננתי בתמונות והבחנתי שחסר לי משהו. מרוב שטרחתי לחפש תמונות יפות, לעבד, לחתוך ולהתאים אותן, השמטתי את הסביבה ולמעשה מחקתי את הזיכרון של האירוע. אותם רגעים קטנים בהם רציתי להיזכר לא עברו דרך התמונה.

במוזאונים אני תמיד הולכת לאט. מסתכלת בכל תמונה על כל הפרטים. מנסה לראות את המכלול. את האווירה. את התקופה. באחד הביקורים, התבוננתי בתמונה המציגה את רחובות מנהטן של לפני כמה עשרות שנים. יש חניה! הרבה פחות אנשים על המדרכות. אנשים לבושים במה שאנחנו מכנים היום בגדים ייצוגיים. כמעט שמעתי את השקט. על אף שלא נכחתי באותו מקום, באותה תקופה, התמונה הצליחה להציף בפני את הרגע…

אז למה אני מתמקדת רק בצילום אירועים מיוחדים? ולמה פעמים רבות אותו אירוע מיוחד כלל לא מועבר בתמונה כי מי שנמצא בפוקוס הוא רק האנשים קרובים אלי?

 

רגעים קטנים – גדולים
אם אחליט לצלם תמונה יומית, לא אעצור את הזמן ולא אעניק תרומה גדולה יותר לאנושות, אך על ידי דיפדוף בתמונות, לא אשאל את עצמי איך כבר עבר לו השבוע וכמה משמעותית היתה השנה שעברה.

אם אחליט לצלם תמונה יומית – אלכוד את הרגע. רגע שבעוד זמן מה אולי ישכח ממני.

ומה עם רגעים כביכול סתמיים?

האם שווה לצלם חזרה להצגה או שכדאי להתמקד בהצגה בלבד? האם לצלם את ההכנה לאירוע או רק את האירוע עצמו?

ההכנה היא תהליך בניה חשוב שלפעמים לוקח יותר זמן מהאירוע עצמו. אז למה לפספס את זיכרון ההתרגשות, המחשבות של איך ומה להכין, את ההשקעה, את הדרך למטרה? מה עוד, שגם זמן ההכנה הוא זמן וימי ההכנה הם ימים וכל שניה בזמן ההכנה שוות ערך לכל שניה אחרת בחיים.

ורגעים עצובים, כואבים, קשים?

גם אלו רגעים שכדאי לנצור וזכור. רגעים לא קלים הם אף משמעותיים יותר. רגעים המאפשרים גדילה אישית. ואולי במרחק הזמן אלו רגעים שיכולים לנחם אותנו. להראות לנו שעברנו, התגברנו והמשכנו.

 

כל יום יהיו בעיניך כחדשים
צילום הרגעים ה"פשוטים" מתחבר לי למימרא "כל יום יהיו בעיניך כחדשים", המתייחסת לכך שעלינו לראות את המצוות כחדשות מדי יום, כאילו היום נצטווינו לקיימן.

הצילום שמייקר את אותם רגעים פשוטים מחזק את התחושה שכל יום שגרתי הוא חדש ומרתק, שכל רגע הוא יקר, רגע בלתי נשכח…