לפעמים דווקא הטכנולוגיה היא זו שמשילה מעלינו את שכבות הציניות, מצליחה לחדור את שיריון הזמן ולהחזיר אותנו למי שאנחנו, להביא אותנו להתחבר עם העבר שלנו, השורשים והדורות שקדמו לנו.

כמי שאהבת הארץ וההיסטוריה שלה הוא חלק ממנה, לא יכולתי שלא להישאב אל כל אותן דרישות שלום מן העבר שמצאתי באתר של סינמטק ירושלים, שהוא גם ארכיון הסרטים הישראלי. אפשר לשבת שעות מול הסרטים, הסירטונים התיעודיים והצילומים המשפחתיים.

מ"יומני כרמל", שמתעדים את ימיה הראשונים של המדינה שבדרך ועד סרטונים אישיים שצילמו אנשים פרטיים אי אז. פתאום לראות סרטים ישנים בצבע ולא בשחור – לבן. איך הצטלמה פעם משפחה שיצאה לטיול בארץ? בעידן שלפני ה"סלפי" והפרצופים מול המצלמה.

אם הייתי צופה בסרטים אלו לפני שנת 2020 הייתי אומרת שאז היתה תמימות, אידיאלים, שמו את המדינה לפני עצמנו, היתה אהבת המדינה הארץ והאדם.

שנת 2020 גרמה לי להיות צינית.

אחרי שלושה סבבי בחירות, שהולידו ממשלה מנופחת שהתחילה עם כל כך הרבה יומרות אך בפועל לא מראה כל עשיה ממשית. אחרי המריבות בעם, הויכוחים בין השבטים והמגזרים השונים, השחתת אתרי הטבע שלנו בשל התנהלות אנושית מתוך אינטרסים צרים, כל אחד חושב רק על עצמו. ההתמודדות הכושלת עם הקורונה, האנשים שיודעים שהם חולים ונוסעים בתחבורה ציבורית, נופשים באילת, אנשים שלא עושים את המאמץ הקטן לשים מסכה ולשמור מרחק ומזלזלים בהנחיות, החתונות ההמוניות בכל המגזרים, חוסר האחריות שלנו כציבור. אחרי כל זה הפכתי לצינית.

וכשאני רואה את הסרטים המשקפים חיים פשוטים יותר, גאווה בכל התקדמות חדשה במדינה, ציון כל חג ומועד בחגיגיות המיוחדת לו תוך הצגת שבחיה של הארץ, אני לא יכולה שלא לחשוב, זה היה באמת כך או שזו היתה אחת הדרכים להשפיע על דעת הקהל?

האם חלק מן התקשורת היתה חופשית לשדר קול אמיתי או שהכל צונזר מטעם המפלגה?

אין לי ספק שאנשים פרטיים באמת הקריבו את עצמם למען העם. וזה קורה גם היום. אבל העם, כציבור, האם היה שונה ממה שאנחנו היום? האם היתה יותר אכפתיות? יותר ערבות הדדית?

ואז אני מתנערת, מזכירה לעצמי שאנחנו בתקופת הימים הנוראים, שרק האל בוחן כליות ולב, לא אני.

שעדיף להישאר תמימה ולהאמין בתמימות ובאידיאולוגיה שהיתה פעם. עדיף לכבות את הציניות ולהאמין בטוב שבכל אחד מאיתנו, לאטום אוזניים ולסגור עיניים דווקא להתנהגות הפחות נאותה שסביב, ולהאמין שאלו הבודדים. שהרוב הם אותה קבוצה שתרמה את המענק שקיבלה לאחרים, הרוב הם בתי אבות שהביאו את המשפחות לבקר עם מנוף, הם עוברי האורח שהצטרפו למשפחות ההורים המבוגרים, לשירה עם רמקולים ומוזיקה מול בית האבות. הרוב הם החבר'ה הצעירים שהדפיסו מסכות לצוותים הרפואיים. ואולי חלק מאלו הם גם אלו.

הרימון שאנו אוכלים בראש השנה, הוא פרי שקשה לקלף אותו ולהפריד ממנו את הגרעינים. כמו הרימון, אנחנו מרובי מצוות, אך גם קשי עורף. וכמו גרגרי הרימון, אנחנו צמודים אחד לשני, לטוב ולרע. ניתן רק לקוות שהטוב יאפיל על הפחות טוב. שנצא מהמשבר הזה מחוזקים. "שירבו זכויותינו כרימון".

לאתר > (opens in a new tab)">ארכיון הסרטים הישראלי – סינמטק ירושלים – לחצו >>