אני גרה ברחוב ללא מוצא שבו 6 בניינים בלבד. רחוב שקט מאוד, שבדרך כלל לא נכנס אליו רכב שבעליו לא מתגורר בו. עוברי אורח לפעמים מקצרים את דרכיהם דרכו. אבל יש יותר שעות שקטות בהן ניתן לשמוע את ציוצי הציפורים מאשר רגעים בהם נשמעים קולות של עוברים ושבים.

בבניין שלידי מתגוררת אישה שמתניידת בעזרת כסא גלגלים.
אני רואה אותה בעיקר נכנסת ויוצאת מהרכב, שעל גבי חלונו מדבקה המבקשת להשאיר מקום לצד הרכב, כדי שתוכל להכניס או להוציא בקלות את הכסא.

השבוע, כשחזרתי הביתה באחד הימים, ראיתי את הרכב שלה עם דלת הנהג פתוחה וכסא הגלגלים ליד הדלת האחורית. החניתי, ושמתי לב שהתמונה לא השתנתה. החלטתי לגשת לבדוק מה קורה.

התברר שכסא הגלגלים "ברח" לה לכיוון הדלת האחורית והיא פשוט נותרה לשבת ברכב, ממתינה למישהו שיעבור ויעזור לה.
הבאתי כמובן את הכסא. בכוחות משותפים הכנסנו אותו לרכב ואמרתי לה שהסיטואציה בה היא עמדה, להמתין זמן לא ידוע למישהו שיעבור, בטח היתה לא נעימה.
היא ענתה בחיוך, "ה' תמיד עוזר ושולח לי מישהו".

שעות לאחר מכן עדיין חשבתי על זה.

אישה חילונית. אולי ממהרת לאן שהוא. אולי סתם צריכה כמו כולנו להספיק 101 דברים ביום. יושבת בחוסר אונים וממתינה למשך זמן לא ידוע. וכל סדר היום שלה יכול להשתבש, וכל המשימות צריכות לחכות.
אך בניגוד לאיך שאני קראתי את המצב ואת התגובה שאמורה להתלוות אליו, הופתעתי למצוא אותה שלווה ורגועה, בטוחה שהקב"ה ישלח את השליח.

וזה גרם לי להתבונן בעצמי. כמה לי קשה מכל עיכוב לא צפוי ומכל סיטואציה שבה לא ברור לי מה יהיה ואיך בדיוק… כמה יש לי ללמוד ממנה ולהבין – איך, איך היא הגיעה לכזו דרגה של קבלת המצב.

וברובד אחר, בעיית הנגישות של אותה אישה, התחברה לי לתחום הנגישות הוירטואלית, תחום שאני מכירה היטב מהצד שאחראי על הנגשת אתרים לבעלי מוגבלויות. והנה נתקלתי פנים מול פנים בצד השני, בצד שמתמודד מדי יום עם בעיות נגישות. חשתי את חוסר האונים שמרגיש אדם הנתקל בבעיית נגישות ונוכחתי עד כמה הנגשה, פיזית או וירטואלית, משמעותית בשבילו.

אם רק אלמד לא רק לקבל את המצב כמו שהוא, אלא גם לראות אותו כמתנת שמיים. וגם אם לא אבין ברגע הראשון שזו מתנה, כל מצב כזה בטח נועד ללמד אותי משהו, להכיר לי דרך אחרת או לגרום לי לפגוש מישהו…