אחד הניסים שארעו לבני ישראל עם יציאתם ממצרים היה נס קריעת ים סוף. בעמדם ליד הים נשאו בני ישראל את עיניהם "וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" (פרק י"ד, פסוק י').
לבני ישראל הייתה אפשרות לחזור לצורת החיים המוכרת – העבדות – סוג של הודאה בכישלון הניסיון לשנות סדרי עולם, או לקחת סיכון והימור מטורף ולהיכנס לים – צעד שיכול להביא תוצאה או תועלת רק אם יתחולל שינוי בסדרי העולם; לנקוט בצעד אקטיבי של לחימה, בגישה פסיבית של ייאוש, או במהלך רוחני של תפילה. ואכן, חז"ל מתארים התלבטות זו במדרש על ארבע הקבוצות. לפי המדרש העם נחלק לארבע קבוצות, כל קבוצה הביעה עמדה: אחת אומרת – ניפול לים. השנייה אומרת – נחזור למצרים, השלישית אומרת – נלחם והרביעית – נתפלל ונחכה לנס.
"מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה אלו באלו קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה" (מסכת סוטה, ל"ז, ל"ז)
נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, קופץ למים ראשון, כך על פי מסורת חז"ל.
נחשון נכנס למים כאילו אין ים. הוא מבצע פעולה שנראית כבלתי אפשרית אך מבצע אותה מתוך אמונה שיש באפשרותו לשנות את ה"טבע", ומתוך ביטחון בה' שזו הדרך הנכונה.
כשאני חושבת על נחשון ברגע הקפיצה, עובר לי בראש סופרמן שמתוך רצון לשנות סדרי עולם, לשנות את המציאות ולייצר סוף טוב לסיפור שלו, עוצר את כדור הארץ מסיבובו ואפילו מסובב אותו אחורה.
נחשון קפץ למים אף על פי שלא ידע איך המעשה שלו ישנה ובראיה האנושית הפשוטה לא המתין לו דבר מלבד טביעה. הוא נכנס למים עד שהם מגיעים לצווארו. אני חושבת ששני דברים הניעו אותו. הרצון לעשות משהו, לשנות, והאמונה שלמעשה שלו יהיה ערך.
בשתיים, שתיים ושלושים
נכנסו דרך הטרשים
לשדה האש והמוקשים
של גבעת התחמושת.
מול בונקרים מבוצרים
ומרגמות מאה עשרים
מאה וכמה בחורים
על גבעת התחמושת.
בדיון שערכנו במשפחה בשביעי של פסח, סיפרתי על תחושתי לגבי נחשון ושאלתי האם יש לנו בדורנו נחשונים כאלו, אנשים שמוכנים לקפוץ לים עבור כולנו. האחיין הקרבי שלי ענה אוטומטית, "בטח. כולנו. מה את חושבת שעשינו בעמוד ענן ובצוק איתן".
חיילי צה"ל הקרביים, שלא מהססים עד היום להיכנס למנהרות ולכל אזור לחימה שנדרש. חיילי צה"ל שנלחמים כי צריך. ללא מחשבות אנוכיות ומתוך רצון עז פנימי לשנות את המציאות שלנו, של כולנו, כלל ישראל, הם הם הנחשונים בימינו.
ביום הזיכרון וביום העצמאות ובתפר הקשה בין שניהם אני חושבת שיש מקום לעצור רגע ולחשוב על החללים, הפצועים, הנכים, וגם על אותם חיילים שחזרו הביתה בשלום ונתנו ועשו והסתכנו עבור כולנו. ואולי לזכור שאנחנו יכולים להמשיך את הדרך שלהם. שבכל אחד מאיתנו מסתתר סופרמן שבאמת יכול לחתור לשנות , לנתץ מיתוסים, לחדור תקרות זכוכית, "לצאת מהקופסא", להשתחרר מתפיסות כובלות ומגבילות. להעיז להיות נחשון….ולשפר את העולם.
