ימי הפסח החגיגיים ומלאי השמחה הסתיימו ומיד לאחריהם מתחילים ימי האבל של ספירת העומר, שנמשכים עד ל"ג בעומר. בימים אלו לא מסתפרים ומתגלחים, לא נושאים אישה, ממעטים בשמחה ונוהגים שלא לשמוע מוסיקה או ללבוש בגד חדש.

מדוע נוהגים באבלות?
ימי ספירת העומר הם ימים של דין. בהיסטוריה הארוכה שלנו התרחשו כמה מאורעות בימים אלו: קהילות יהודיות רבות הושמדו כבזמן מסעות הצלב, בימי חמלניצקי בפרעות ת"ח ות"ט וגם בימיו של רבי עקיבא.
לרבי עקיבא היו 24,000 תלמידים, שלמרות היותם גדולים בתורה, לא נהגו כבוד זה בזה ולכן מתו במגיפה שפרצה באותם ימים. כאות לאובדן הגדול של עם ישראל, שנגרם עם מותם של תלמידי חכמים רבים כל כך, נוהגים במנהגי אבלות בימי הספירה.

עם המעבר החד בין ימי השמחה לימי האבל, מצאתי את עצמי מייחלת לל"ג בעומר, ליום בו נשוב להרגיש את עוצמת השמחה.

וחשבתי על כך שספירת העומר, שכוללת 49 ימים, למעשה נחלקת אצלי לשני חלקים. החלק העצוב, שבו נוהגים דיני אבלות, עד ל"ג בעומר. והחלק שבו שולטת הציפיה לחג מתן תורה, ממחרת ל"ג בעומר.

חשבתי על שני חלקי ספירת העומר האלו. שני החלקים שהיו אמורים להיות חלק אחד ארוך ומתמשך המתחיל מיום אחרי ליל הסדר והולך וגדל ומתעצם מיום ליום ברוחניות ובשמחה. אם לא היו 33 ימים של אבל, האם מההרגשה המרוממת של ליל הסדר, מהאחדות והמשפחתיות הייתי מסוגלת לעלות עוד 49 דרגות? האם הייתי מסוגלת להמתין בציפייה מתמשכת 49 ימים לאוצר שממתין לי בסוף הדרך?

היתכן שהספק שלי ביכולת הנ"ל והתחושה שלי שהתשובה לשאלותיי היא שלילית קשורים לאופי הדור שבו אנו חיים?
בדור שלנו, דור ה'כאן ועכשיו', המתנה במשך 49 יום נחשבת ארוכה. בדור שבו הכל "מדהים ומשגע" או "על הפנים ודיכאון", דור בלי מדרגות, דור של שחור ולבן ללא גווני אפור – בדור זה קשה יותר להמתין, וקשה יותר להרגיש ציפייה והתרוממות רוח שהולכים וגוברים לכל אורך ספירת העומר.

החתם סופר, הרב משה סופר, אומר שהמן שירד בדרך נס במדבר, החל לרדת בל"ג בעומר. אם הייתי שם אין ספק שביום הראשון הייתי מקבלת את המן בהתלהבות והערכה רבה, אולם עם חלוף הזמן, הייתי מצפה שהלחם השמימי ימשיך לרדת, והייתי מתייחסת אליו כאל דבר המובן מאליו.
כמו לשולחן החג הערוך.
כמו לעובדה שאני מוקפת בבני משפחתי.
כמו… לשגרה.

ערב יום השואה והגבורה מזכיר לי שהכול יכול להתהפך מהיום למחר. הסיפורים שכמה שקוראים אותם עדיין לא מסוגלים להבין, מחדדים את ההבנה ששום דבר לא מובן מאליו.
אם הייתי מסוגלת לראות ולהרגיש את החסד שבשגרה הברוכה, אולי כן הייתי מצליחה לספור ולהרגיש את ספירת העומר בכל 49 הימים והדרגות?