בני ישראל נצטוו בספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק ט"ו; "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה – שבע שבתות תמימות תהינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה'". במצוות ספירת העומר המקראית ישנו ציווי לספור 49 ימים מזמן הקרבת קורבן העומר, ביום השני של פסח, ועד ו' בסיוון, שהוא תאריך חג השבועות, החג השני בשלושת הרגלים.

למצוות ספירת העומר ישנם מספר טעמים. לפי הסברו של הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" ולפי הסברו של "בעל ספר החינוך", מטרתה של מצוות ספירת העומר היא לבטא את הצפייה והשאיפה ליום קבלת התורה בסיני. ואכן, בחג הפסח יצאו בני ישראל ממצרים ובחג השבועות, הקרוי גם "חג מתן תורה", קיבלו על עצמם את עול התורה וחוקיה. ספירת העומר מבטאת את ימי ההכנה וההמתנה מלאת התקווה מרגע הגאולה והיציאה לחירות ועד למאורע היסטורי ודתי לא פחות חשוב, בו הפכו בני ישראל משבט משועבד וחסר זהות לעם עם חוקים ברורים ועם אמונה. הספירה אם כן היא סמל להמתנה אקטיבית, שכן מתלווה אליה הכנה נפשית ומעשית.

ספירה אישית
ניתן להתייחס לספירת העומר גם במישור המעשי והיומיומי. דוגמה לכך היא, הכנותיה של הכלה לקראת יום חתונתה: כלה הסופרת בהתרגשות את הימים עד יום חתונתה ובו בזמן משקיעה מאמצים ומרץ כדי להתכונן כראוי וכדי שהיום הגדול יהיה בדיוק כמו שחלמה ותכננה. בדומה לספירת העומר יש כאן צפייה אקטיבית, הכוללת הכנה ליום החשוב.
משמעותה של הצפייה האקטיבית איננה זניחת חיי ההווה לטובת חיי העתיד אלא שילובם זה בזה. כולנו נוהגים לספור ימים בצפייה לקראת העתיד או לקראת מאורע חשוב, אם במודע ואם שלא במודע. ספירה אקטיבית זו היא חשובה מאוד, היא מסייעת לנו להתכונן כראוי לקראת הבאות, לממש את עצמנו בהווה ברמה הגבוהה ביותר ולהצליח בעתיד.

יחד עם זאת, לא תמיד ההמתנה לעתיד נעשית באופן חיובי ומבורך. דוגמא לכך באדם שאינו מרוצה ממה שיש לו בהווה והוא ממתין לשינוי שיתרחש בעתיד, כאשר ההמתנה לא מתמקדת במאורע או במטרה מסוימת, אלא במשהו ערטילאי המתבסס על חוסר שביעות מההווה. במקרה כזה, האדם למעשה לא חי את הרגע ומפספס את החיים עצמם.
אין זה אומר שאין עלינו לשאוף להיות במקום טוב יותר בעתיד. להפך, עבור כולנו יש מקום לשאוף להתקדם ולהשתפר, להמצא במקום טוב יותר במישור פיזי, רוחני, גשמי, כלכלי, דתי… כל אחד על פי רצונותיו. יחד עם זאת, על שאיפה להגיע ממקום של השלמה עם המציאות הקיימת.

כאשר אני מנסה להתקדם מתוך ידיעה שמה שיש לי כעת משקף את המצב הכי טוב שיכול להיות (שזו משמעותה של ההשגחה הפרטית), אזי אגב ההתקדמות שלי, אני נהנת מהתהליך עצמו, מכל שלב שבו, ובאמת חיה.

ואיך משתלבת הספירה הדתית עם הספירה האישית?
אם בעת ההמתנה לחג מתן תורה, אני שואפת לראות את עצמי בתום 49 הימים, במקום גבוה יותר, תוך מודעות למקום שלי היום ולהתקדמות ממנו, תוך שמחה גם בגין עליה בשלב קטנטן אף שרק אני ובוראי מודעים לה – אזי בכל הימים האלו הייתי חייתי את השאיפה וההתקדמות שלי ברגע הנוכחי ולא הייתי עסוקה בחלומות על העתיד.

עובדות חברת "דעת" מאחלות לכל בית ישראל חיי הווה מלאים ונפלאים וחג שבועות שמח.