כמנכ"לית אני מודעת לגודל האחריות המוטלת עלי כלפי העובדות והלקוחות. בתור מנכ"לית אני גם מודעת מאוד לכך שכל שגיאה שלי יכולה להשפיע באופן משמעותי על החברה כולה.

 

משה עלה להר וירד עם דבר נִסִי, פלאי, קדוש בקדושה עליונה ביותר: לוחות הברית הראשונים שנכתבו על ידי הקב"ה. משה רואה את העם עובד לעגל ובחמתו שובר את הלוחות. וכך מתוארת הסצינה בפסוקים:

 

• "וידבר ה' אל משה, לֵך רד כי שִׁחֵת עמך אשר העלית מארץ מצרים. סרו מהר מן הדרך אשר צויתִם, עשו להם עגל מסכה וישתחוו-לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים."
• "ויִפן וירד משה מן ההר ושני לֻחֹת העדֻת בידו, לֻחֹת כתובים משני עבריהם, מזה ומזה הם כתובים."
• "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחֹלֹת ויחר אף משה וישלך מיָדָו את הלֻחֹת וישַׁבֵּר אתם תחת ההר."

 

שבירת הלוחות ע"י משה (שמות ל"ב) מעוררת תמיהות. השאלה הראשונה היא כיצד משה "מרשה לעצמו" לשבור את הלוחות שהם מעשה ה', לנפץ את הקודש. הייתכן לומר שמשה 'איבד שליטה' לנוכח המראות של עבודת העגל והמחולות ושבר את הלוחות מתוך כעס?

 

יתרה מזו, התנהגותו של משה בפרשה היא תמוהה, שכן מה נתחדש לו כאשר קרב אל המחנה וראה את העגל והמחולות, עד כדי כך שחרה אפו ושיבר את הלוחות? הרי עוד לפני ירידתו מההר נאמר לו: "כי שִחֵת עמך… עשו להם עגל מסכה…" (שם, ז-ח)?

אם להשקפתו הם אינם ראויים לקבל את הלוחות במצב זה, לשם מה משה מוריד אותם? אולי היה עדיף לרדת בלי הלוחות, לטהר קודם את העם, ורק לאחר מכן לחזור להר ולהוריד אותם?!

 

אין ספק שאין לנו שום אפשרות לחוות אפילו את אפס קצהו של מה שהרגיש משה, עבד ה', שזכה לדבר עם הקב"ה פנים אל פנים ולשהות במחיצתו ארבעים יום ללא מזון וללא משקה, כשהוא רואה את עמו שהוציא ממצרים, שחילץ מתוך טומאת עבודת האלילים המצרית וחולל לעיניו ניסים גלויים במצרים, על ים סוף ובמדבר, שחווה את מעמד הר סיני ושמע  את הקדוש ברוך הוא אומר לכל אחד ואחד מהם "אנוכי ה'…לא תעשה לך פסל…" – משתחווה לפסל. אין לי בכלל כלים, מלים או מושגים להעלות בדמיוני את רמת הקרבה לה' שמשה חווה, את סלידתו מעבודה זרה ואת הזעזוע שלו לנוכח חטא העגל.

 

אבל לשבור את לוחות הברית?

למה לא החזירם לקב"ה כפי שהכוהנים זרקו לשמים את מפתחות הר הבית בעת החורבן?

 

יותר מכל אני תוהה הכיצד לאורך כל ההיסטוריה התרכזו המדרשים, הפרשנים והוגי הדעות בניסיונות להצדיק את מעשהו של משה או לצמצם את הביקורת עליו לנקודה כזו או אחרת, ולא מצאתי איש המערער על עצם מנהיגותו של משה בשל תגובתו הקיצונית הנתפסת כאיבוד עשתונות.

 

לא כאן המקום לצלול לתוך ים פרשנות חז"ל העוסק בהרחבה בשבירת הלוחות ובמנהיגותו של משה. הנקודה שאני מבקשת להתמקד בה, בתום ימי הרחמים והסליחות, עם פתיחתה של שנת לימודים ועבודה חדשה ועם ה'חזרה' לשגרה כשאנו מצוידים בהחלטות וקבלות החדשות שקיבלנו על עצמנו בתקופה זו, היא שבעלייתו השלישית להר, בראש חודש אלול, משה חזר בכל זאת, כדי לקבל לוחות שניים. גם אם הם לא היו באותה רמת קדושה כלוחות הראשונים, שכן היו מעשה אדם; גם אם שברי הלוחות הראשונים נחו לצדם בארון, הם היו לוחות הברית, על כל המשתמע מהם.

 

משה לא ויתר לעמו, לעצמו או לריבונו של עולם, אלא לקח אחריות, הישיר מבט, ועשה ניסיון נוסף, מתוך הבנה והפנמה שתיקון, גם אם הוא לא מושלם ונאמן לחלוטין למקור, הוא תיקון שמאפשר להמשיך הלאה. העובדה שמשה לא התייאש ולא ויתר לעצמו או לעמו אלא בחר בדרך של תיקון, היא היא בעיני העובדה המשמעותית שבזכותה איש אינו מטיל ספק במנהיגותו.

 

המסר האישי שאני לוקחת אתי לשנה החדשה הוא שכאשר מתגלות טעויות ותקלות, הן במישור האישי והן במישור המקצועי, האחריות המנהיגותית מתגלה דווקא כאשר אני מצליחה להניח בצד את הכאב ואת חרון האף ולוותר על הכיסופים לשלמות האידיאלית, ומאפשרת לעצמי לתקן מה שאפשר, בנחישות, בראייה רחבה ובלי להתייאש.