לפעמים אנחנו בטוחים כל כך בנקודת המבט שלנו ובסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, עד שאנחנו בונים סביב הסיפור הזה עובדות.

קחו לדוגמא את "ספינת המדבר". הגמל.

כולנו למדנו על ההתאמה המושלמת של גוף הגמל לתנאים השוררים בסהרה: הדבשת מאפשרת קיום במסע ארוך ונטול מקורות מים, הרגליים בנויות כך שלא ישקעו, ואילו הבטן תהיה תמיד מוגבהת, שמורה מפני החול הלוהט.

 

אבל מה אם יתברר שהמצב הפוך לחלוטין ?

 

במחקר מרתק של לאטיף נאסר על מוצאם של הגמלים (הוצג ב-"טד" 2016), הוא מספר על עצמות גמלים עתיקות שנמצאו באזורים הקפואים של צפון אמריקה.

 

ההנחה כיום היא שמוצא הגמל  הוא ביבשת אמריקה. למרות שהגמל נכחד מאזורים אלה כבר לפני זמן רב, מבנה גופו מקיים התאמה מושלמת דווקא לתנאים של קור: הדבשת השומנית מספקת אנרגיה בחורף ארוך בו אין עשב טרי, מבנה הרגליים נועד למנוע שקיעה בשלג.

 

האם הגמל יכול לחיות בתנאי חום ויובש קיצוניים, או דווקא בתנאי קור קיצוניים?

ובאמת, מעניין יותר איך אנחנו בונים עובדות סביב סיפור שסיפרנו לעצמנו.

 

ומה בנוגע לתשעה באב?

 

ברחוב ה-"חילוני הירוק", תשעה באב הוא יום אבל דתי על משהו שקרה לפני יותר מ-2000 שנה, ויותר מכך, יום של הדתה. יום של מסעדות ומקומות בילוי סגורים.

סביב סיפור זה, החליטו אותם חילונים ירוקים להתאחד ולקדם אג'נדה של פתיחת מסעדות בתשעה באב.

 

ומה הן העובדות?

תשעה באב הוא אכן יום אבל דתי, אולם לא פחות מכך הוא יום אבל לאומי, כמו יום השואה או יום הזיכרון.

לא אני קובעת את זה. ראו את ההסבר בוויקיפדיה, האומר שיום צום זה אמנם החל בחורבן המקדש, אך גובש בתולדותינו כיום זיכרון לשורת אסונות לאומיים קשים, ובהם פוגרומים, גירוש, מלחמות, השמדה, ללא תאריך תפוגה על האירועים והמאורעות הקשים.

 

ההלכה היהודית לא מדברת על סגירת מסעדות ובתי תענוגות. סגירת המסעדות בערב תשעה באב, בדומה לערב יום הזיכרון , היא חוק. חוק שנחקק על ידי כנסת ישראל. ניתן לצפות מציבור נאור זה, לנסות לשנות את החוק כפי שמקובל בדמוקרטיה, ולא "לצפצף" עליו בראש חוצות.

 

מדינה ישראל אינה מדינה הלכה, אך היא מדינה הדוגלת בערכי היהדות לצד ערכי הדמוקרטיה, ובהיותה כזו, עליה לתת ביטוי לאופייה היהודי. כמו בחנוכה ובפורים ואפילו ביום כיפור, סממני החגים שלנו מוצגים בפרהסיה. לכן כשהכנסת ביקשה לייחד את תשעה באב, כך "שיבלוט" בלוח השנה בפרהסיה היהודית, היה זה באופן טבעי בהקשר הדתי, ובמקרה זה – יום צום שבא לידי ביטוי בסגירה, אפילו זמנית, של בתי אוכל ובתי עינוגים. אפשר לקרוא לזה "כפייה דתית" ואפשר להבין שמדובר פה ב-"צביון יהודי".

 

וחשוב מכל, אולי סביב יום האבל על האסונות בהם הפורע בנו לא מפריד בין יהודי נאור, חרדי, דתי או לייט, לא אז ולא היום, נוכל להתאחד, לכבד אחד את רגשותיו של השני, ולהתקדם יחד לסיפור אמיתי ועובדתי של אהבת חינם?

 

ותודה לשלי אשכול על הסיפור המרתק על הגמלים.