נראה שמדי כמה ימים אנחנו נחשפים למחלוקת מתוקשרת. הפעם, מדובר בשרת התקשורת מירי רגב ובקבוצת אמנים שמתנגחים בריש גלי.
המחלוקות הללו (שגם מתקשרות לפרשת השבוע בה מסופר על המחלוקת בין קורח למשה רבנו), גורמות לי להרגיש שאנחנו נמצאים באווירת טרום-בחירות. אווירה שמדגישה קיטוב חזק בין הצדדים, וכוללת לצערי גם השמצות והתבטאויות שלא היו צריכות להיאמר. כמובן שאיני תומכת בהתנהגות מסוג זה לפני בחירות… ובכל זאת, ציפיתי שלאחר שיסיימו לספור את הקולות, ולאחר שכל אחד ישובץ לתפקידו, נראה שאנשים מפגינים קצת יותר כבוד האחד לשני. כנראה שטעיתי.

הגמרא אומרת "כשם שפרצופיהם שונים – כך דעותיהם שונות" (ברכות נח). כל אחד מאתנו בעל ראייה שונה וייחודית של המציאות. לעולם לא נוכל למצוא אדם שנסכים איתו לגבי כל נושא. כאשר מתפתחת מחלוקת, ואפילו הצדק עם אחד הצדדים, האתגר הוא לא להצליח להכריז 'אני צודק', אלא לדעת להתנהל מול השני בכבוד וליישב את המחלוקת בדרכי נועם.
ביהדות קוראים לזה "אהבת חינם" כשהמשמעות הרחבה היא לאהוב כל יהודי, גם כשיש שוני ואי הסכמה.
להפך, שלצערי מתרחש לא פעם, קוראים "שנאת חינם". שנאה זו היא הרסנית ומחריבה עולמות.

בי"ז בתמוז יתחילו ימי בין המצרים המסתיימים בתשעה באב, התאריך בו חרב בית המקדש. שאלו חז"ל "על מה נחרב בית המקדש השני?" וענו "על שנאת חינם". ואכן, מצבה החברתי של הקהילה היהודית במהלך שנות ה-60 של המאה הראשונה לספירה הנוצרית היה קשה ביותר; מאבקי כוח, סכסוכים קשים, שחיתות, כניעה ליצר, הלשונות לקיסר ומעשי נקמה שונים היו דבר שבשגרה.

במסכת גיטין מצטט רבי יוחנן את פסוק י"ד, פרק כ"ח בספר משלי, בו נאמר: "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו, יפול ברעה", ומוסיף "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים"; כלומר קשיות הלב והרשעות וכן הסיפור הידוע על קמצא ובר קמצא הובילו לחורבן הבית, ליציאה לגלות ולכל הרעות החולות שידענו מאז.

מעשה בקמצא ובר קמצא

ומעשה שהיה, כך היה: אחד מעשירי העיר ארגן בירושלים סעודה גדולה ומפוארת ושלח את משרתו להזמין את כל חבריו לסעודה. ברשימת החברים הופיע גם שמו של קמצא, אלא שהמשרת טעה והזמין במקומו את בר קמצא, שהיה שנוא על בעל הבית. כששמע בר קמצא על ההזמנה, התפלא תחילה וספקות מילאו את לבו. לאחר מכן חשב לעצמו, כי שונאו מנסה להתפייס עימו ומזמינו להיות חלק בלתי נפרד מהחוגגים בסעודתו. אלא שהמציאות הייתה שונה בתכלית. כשגילה העשיר את בר קמצא בין באי המסיבה, נתקף זעם גדול וביקשו להסתלק מהמקום מיד. בר קמצא השתומם, נבהל וחש בושה גדולה. הוא ביקש מבעל הבית שלא ישפילו ברבים ויתיר לו להישאר בסעודה בתמורה לתשלום מלא עבור הארוחה שלו, אך המארח סירב לבקשה. מגודל הבושה התחנן בר קמצא וביקש להישאר קמצא תמורה לחצי מדמי הסעודה, ומשזה עמד בסירובו הציע אף לשלם את כל דמי הסעודה ורק שלא יגורש ממנה בבושת פנים. למרות כל תחנוניו, סולק בר קמצא מהמקום. חכמי ישראל שהוזמנו לסעודה נותרו אדישים לנוכח המתרחש ולא עשו דבר כדי להגן על כבודו של בר קמצא ולצנן את זעמו של המארח.

בר קמצא, שלא התאושש מהעלבון הקשה, בחר בנקמה הוא הלך לנירון קיסר וסיפר לו כי היהודים החליטו למרוד בו. כדי להוכיח שהוא דובר אמת, הציע לקיסר לשלוח ליהודים עגל, אותו ציווה לעלות כקורבן. בר קמצא הטיל בניב שפתיו של העגל מום והביאו לקהילה. חכמים התלבטו מאוד בשאלה האם להקריב את העגל, בשל המום בשפתיו מחד ולנוכח שיקול "שלום המלכות" מאידך. לבסוף החליט זכריה בן אבקולס שלא להקריב את העגל. לאחר שקיבל נירון קיסר את ההוכחה הניצחת לבגידת היהודים, הייתה הדרך לחורבן קצרה.

לא רק על שנאת חינם חרבה ירושלים.

לאחר מכן, אמר רבי יוחנן: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו". רבי יוחנן מאשים בחורבן דווקא את רבי זכריה בן אבקולס ואת ענוותו. לכאורה, ענווה היא תכונה חיובית ונערצת, אלא שבמקרה זה, לדעת רבי יוחנן, היא גרמה לחורבן הבית. מעשה קמצא ובר קמצא יצר שרשרת שלמה של אירועים בלתי רצויים, שאת סופה המר הכריעה חולשת אופיו של זכריה בן אבקולס, אותה מכנה רבי יוחנן "ענווה"; שנאה עזה גרמה לבעל הבית לסלק את בר קמצא מסעודתו ולהשפילו ברבים, חכמי ישראל שנכחו במקום לא עשו דבר כדי לישר את ההדורים, בר קמצא החליט לנקום את נקמתו וזכריה בן אבקולס החליט להימנע מהקרבת הקורבן למרות פיקוח הנפש. זכריה בן אבקולס דקדק מאוד בענייני שחיטה כשרה והתעלם לחלוטין מעניינים הקשורים למצוות שבן אדם לחברו, ובשל חששו מהרושם שיותיר מעשה הקורבן, גרם לחורבן.

ומה הלקח?

שנאת חינם, על שלל מרכיביה הבלתי רצויים, איננה רק נחלת העבר אלא תופעה חמורה המתרחשת, לצערנו, גם בהווה. לשון הרע, הלבנת פנים ברבים, רכילות, ביקורתיות קשה, חוסר סובלנות והיעדר כבוד הם חלק בלתי נפרד משגרת החיים, והם מכרסמים בהתמדה בחוסן שלנו כחברה. את שנאת החינם יש לבער בהקדם, ויפה שעה אחת קודם. באותה מידה, חשוב ביותר לעשות הבחנה בין העיקר לטפל, ולהגמיש עמדות במקרים בהם עומדים על הפרק דיני נפשות. שהרי סיפור קמצא ובר קמצא בא ללמדנו לא רק שבכוחה של השנאה לחרב עולמות, אלא שהאהבה, ההקשבה וההתחשבות הם אבני הבניין של חברה מוסרית ופורחת. כלומר הלקח העיקרי הוא שאהבת חינם בוראת עולמות, ולעומתה שנאת חינם מחרבת ומשחיתה עולמות.

סובלנות והקשבה לאחר הם לא רק התשתית של תפישתנו הדתית והמוסרית בחברת "דעת", אלא גם חלק בלתי נפרד מכלי העבודה שלנו; כלים המובילים לשגשוג, להצלחה ולשביעות רצון של כל הצדדים המעורבים.