הישיבה החילונית בתל אביב
מאת: נילי

בהאחזות הנח"ל בסיני

אני לא האמנתי לעיני

כשראיתי מעשה כשפים

ספרי שירה קטנים על מדפים

שירי רחל ו'כוכבים בחוץ'

כמו לפני שנות אלף בקיבוץ;

אני ממש שפשפתי את עיני,

בהאחזות הנח"ל בסיני.

אלו המילים של של נעמי שמר, אך גם אני שפשפתי את עיני, בעיר "המרדנית ומעוז החילונים" – תל אביב, וליתר דיוק, בישיבה החילונית בתל אביב, ישיבה החילונית הוקמה לפני ארבע שנים וכיום לומדים בה מאות תלמידים ובוגרים.

ולמי שלא מכיר (כמוני, עד לפני כשבועיים), הישיבה החילונית מנסה להתמודד בתחושות ניכור וחוסר שייכות של חלק מהציבור הישראלי החילוני כלפי יהדותו, ובהתפרקות הסולידריות בחברה הישראלית ושאת על ידי היותה מרכז חינוכי – תרבותי – רוחני אשר בו עוברים צעירים חילוניים תהליך בירור עומק המפגיש אותם עם שאלות הנוגעות לזהות יהודית, אחריות חברתית, וקהילה.

במקום שירי שירה קטנים, אני ראיתי ספרי גמרא גדולים, ספרי הגות יהודית, ספרי תורה ונביאים, מוסר ומחשבה. וזאת כי מטרת הישיבה היא להצמיח דור של תלמידי חכמים חילוניים אשר חשים "בני בית" בתוך התרבות היהודית ולוקחים אחריות פעילה ומשפיעה בחברה הישראלית.

 

נעמי שמר פגשה את ארץ ישראל הישנה. את ארץ ישראל האבודה , והיפהפיה והנשכחת. נעמי גילתה לפתע שיש בדור הצעיר (של אז)  אהבת ארץ ישראל (זה מה שיש בשירי רחל), התפעלות מן הבריאה ("כוכבים בחוץ" של אלתרמן, שנחשב לאומנות 'טהורה' יותר) ולחיבור לעם ישראל (שזה מה שעומד ביסוד האחדות והשוויון שבקיבוץ).

ואילו אני פגשתי בתל אביבים רצון להעמיק ודווקא ביהדות ובזהות היהודית וחיבור ההוה לעבר הרחוק שלנו, לתקופת התנאים והאמוראים.

פגשתי יהודים שרוצים להבין מה זה להיות יהודי, ואיך הם יכולים להביא לידי ביטוי את יהדותם בדרך המתאימה להם.

 

החכמים שאלו מה גדול , הלמוד או המעשה, ופסקו, "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה".

אם נדייק, לא כתוב שגדול הלימוד רק בתנאי שהוא מביא לידי מעשה, אלא הלימוד גדול כי ביכולתו להביא לידי מעשה.

אותי לימדו שבמושג מעשה, הכוונה לקיום מצוות. הישיבה החילונית מתרכזת בלימוד, וגם במעשים, אבל אחרים. מעשים שמביאים לידי ביטוי את מה שהלומד למד בדרך שמתאימה לו , חלקו בדרך ההלכתית, כהתנדבות ומעורבות קהילתית שהם מעשים של בין אדם לחברו, אהבת הגר (מופיע בתורה 36! פעם), וחלקם לאו דווקא בדרך ההלכתית.

במילים אחרות, לדעתי הלימוד בישיבה החילונית הינו לימוד לשם עשיה הנובעת מהפנימיות של האדם בשונה מהעשיה שאנו מכנים "דתית", קיום ההלכות כפי שהועברו מדור לדור.

התגובה ללימוד הגמרא של רות קלדרון מעל דוכן הכנסת מראה שיש שדורשים לימוד כזה לגנאי, אני בוחרת לדרוש אותו לשבח, בהיותו התחלה של הליך להעמקת הזהות היהודית בציבור הישראלי.

המדרש על פרשת השבוע שעבר, פרשת תרומה, מצדד במתן חופש לימוד תורה לכל אדם החפץ בכך, דרך ההסבר מדוע בחר אלקים להעניק את התורה דווקא במדבר: "ולמה נתנה התורה במדבר? לומר מה המדבר מופקר לכל בני אדם, אף דברי תורה מופקרים לכל מי שירצה ללמוד, שלא יהא אדם אומר אני בן תורה ותורה נתונה לי ולאבותיי, ואתה ואבותיך לא הייתם בני תורה אלא אבותיך גרים. היו לכך כתיב (דברים ל"ג) 'מורשה קהלת יעקב', לכל מי שמתקהל ביעקב".

ולדעתי, הרבה מעבר לזכות שיש לכולנו ללמוד תורה, זו גם חובתינו. לימוד תורה ובירור זהותינו היהודית, מעבר לידע ביהדות ובמורשת, פתיחת הלב למוסר ולאהבת הרע והאחר, שומר עלינו , על כולנו מפני התבוללות. כל אדם  ולא משנה באיזה דרך למד תורה, בדרך דתית, חילונית , חרדית או חסידית, כל עוד הלימוד יהיה לימוד אמיתי ומתוך רצון להעמיק במה זה באמת יהדות, אחרי הלימוד יהיה שונה מאשר לפניו. כל אדם כזה יבין את משמעות היותו יהודי ויעניק את ההבנה הזו ביחד עם המסרת לבניו. והעברה זו מדור לדור היא זו ששומרת עלינו ומייחדת אותנו כעם.

ומה דעתכם? מוזמנים לטקבק בהמשך.