פסח מתקרב בצעדי ענק.
בשנים רגילות, הימים האלה היו כבר מלאים ברשימות, סידורים, תכנונים וניקיונות קדחתניים לקראת החג. אבל השנה, הכל מרגיש אחרת. עכשיו, כשאנחנו עמוק בתוך מבצע "שאגת הארי", המציאות שואבת אותנו למקום שונה לחלוטין. הראש והמחשבות שלנו נמצאים שם – עם הלוחמים בחזית, עם הדיווחים הבלתי פוסקים, ועם האתגרים הקיומיים של התקופה. אנחנו רחוקים שנות אור משגרת ההכנות לחג.
בתוך המערכה הזו, אחד האתגרים הגדולים והשוחקים ביותר שניצבים בפנינו כרגע הוא התפקיד שלנו כאן, בבית: האתגר להיות חלק מאותו "עורף חזק" שנותן גב לצבא.
כשחיפשתי מילים לתאר את התחושה הזו, חזרתי אל סיפור יציאת מצרים, ובפרט אל מלחמת עמלק – סיפור שמהדהד בצורה מצמררת את מה שאנחנו חווים היום.
במלחמה ההיא, התורה מציגה חלוקת תפקידים ברורה: יהושע נלחם פיזית בשדה הקרב מול עמלק, בזמן שמשה עומד על הגבעה ומרים את ידיו כדי לתת השראה וכוח לעם. התורה מתארת משוואה פשוטה לכאורה: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל, וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק."
אבל אז מגיע הפסוק שאולי מתאר אותנו, ממש בימים אלו, יותר מכל: "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים".
ידיו של משה, כמו ידיו של כל אדם, מתעייפות. וזה בדיוק מה שקורה לעורף שלנו. הדרישה הקולקטיבית "להישאר חזקים" בזמן מבצע אינטנסיבי כל כך, היא דרישה כבדה, כי המשא שאנחנו נושאים הוא עצום. אי אפשר לדבר על עורף חזק מבלי להכיר קודם כל בכאב ובקושי האמיתי שאנחנו חווים:
- השחיקה היומיומית והאחריות העצומה: הורים שנדרשים לתמרן ללא הרף במציאות של אזעקות והיעדר מסגרות. המחויבות היא כבר מזמן לא רק סביב עבודה; זו קודם כל השמירה המתוחה על החיים ועל הביטחון של בני המשפחה. זה הניסיון העיקש לייצר עוגן, שגרה ומסגרת בתוך הבית, לנהל תפקוד יומיומי שוטף – פנימי מול הילדים וחיצוני מול העולם – וכל זה תוך כדי ג'ינגול אינסופי עם המחויבויות שבחוץ, כמו פרנסה ולימודים
- הקושי הכלכלי: עצמאיים ובעלי עסקים שמקור הפרנסה שלהם אבד או נפגע שוב כתוצאה ממצב החירום, ושכירים ששוב הוצאו לחל"ת וכאלו שלא יכולים לעבוד, בגלל מגוון סיבות הקשורות למצב הבטחוני.
- העקורים והנפגעים: תושבי הצפון והדרום שנעקרו מבתיהם וחיים כבר זמן רב בחוסר ודאות מוחלט.
- המחיר הכבד מנשוא: ומעל לכל אלו – האנשים שביתם חרב עליהם, אלו שחוו פציעות קשות בגוף ובנפש, והמשפחות שאיבדו את היקר להן מכל.
קשה, ואפילו כמעט בלתי אפשרי, להחזיק את הידיים למעלה לאורך זמן בתנאים האלה.
להיות אהרון וחור אחד עבור השני
בדיוק ברגע המשבר הזה בסיפור המקראי, כשמשה כבר לא יכול להחזיק את הידיים לבד, ניגשים אליו אהרון וחור. הם תומכים בידיו משני הצדדים: "וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ".
היום, יותר מתמיד ובשיאו של מבצע "שאגת הארי", אנחנו נדרשים להיות אהרון וחור. החוסן שלנו – היכולת שלנו לקום בבוקר, לתמוך בקולגה בעבודה שקורס תחת הנטל, לחבק את המשפחות השכולות והפצועים, ולהמשיך לייצר עשייה וחיים בתוך הכאב – הוא זה שמחזיק את הידיים של המדינה כולה באוויר.
רק כשהעורף מצליח למצוא את הכוחות לעמוד איתן, אנחנו מעניקים לצבא וללוחמים שלנו בחזית את הגיבוי להילחם את המלחמה הפיזית והקיומית שלנו. באותה נשימה, היציבות הזו היא שמאפשרת להנהגה ולשליחי הציבור לעמוד בגב זקוף בזירה הדיפלומטית מול העולם.
הניצחון במערכה הזו לא שייך רק ללוחמים. הוא שייך לא פחות למי שאוחזים בידיים של כולנו כאן בעורף, פשוט כדי שלא ניפול.
בתקווה לימים שקטים יותר, לחזרתם של כל בנינו ובנותינו בשלום, ולפסח של חירות אמיתית.
אי אפשר לדבר על העורף מבלי לחשוב על הגיבורים שלנו בחזית.
אני מזמינה אתכם לקרוא גם על הצד השני של המטבע – על האומץ לעשות את הצעד הראשון, בפוסט שכתבתי בשנה שעברה על נחשון בן עמינדב וחיילי צה"ל. מוזמנים לקרוא ממש כאן
היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.
