יש ימים שמרגישים כמו שרשרת של תקלות שאי אפשר לעצור. בעולם של בית תוכנה, זה מתחיל בלחץ המוכר על ה Delivery אבל לפעמים הייאוש מגיע דווקא מהמקום של ה"אין".
אני מוצאת את עצמי משקיעה שעות בכתיבת הצעות מחיר מורכבות, מנתחת אפיונים, בונה ארכיטקטורה, מנסה לדייק כל שורת תקציב – ושולחת אותן לחלל ריק. שום התייחסות, שום מענה, ובטח שלא זכייה.
המרדף הבלתי פוסק הזה אחרי עבודה נוספת לצוות, האחריות להשאיר את המערכת משומנת ופעילה, מרגיש לפעמים כמו ריצה אחרי רוח. כשפרויקט שסמכת עליו לא קורה, קל מאוד להרגיש שהקרקע המקצועית נשמטת, ושהמאמץ פשוט לא נושא פרי.
ואז אני מגיעה הביתה, ומגלה שהבור השחור לא נשאר במשרד. הוא מחכה לי שם, בין הקירות שאמורים להיות המבצר שלי, והוא נראה כמו הרים של מטלות שאין להן סוף.
אני פותחת את המקרר, והייאוש מכה בי. המקרר מלא – יש ירקות, יש גבינות, יש הכל – אבל אין "אוכל". אין לי דקה פנויה לעמוד ולבשל, והמחשבה על להתחיל לקצץ, לטגן ולהכין ארוחה חמה למשפחה נראית באותו רגע כמו משימה בלתי אפשרית. התסכול הזה, לעמוד מול שפע של מוצרים ולא להיות מסוגלת להוציא מהם מנה מבושלת כי האנרגיה פשוט נגמרה, הוא סוג של שיתוק.
אני מסובבת את הראש ורואה את הערמות. הרים של בגדים שזקוקים לגיהוץ. הם עומדים שם כבר ימים, תזכורת אילמת לכל מה שלא הגעתי אליו. אני אפילו לא מוצאת את הכוח לפתוח את קרש הגיהוץ, להעמיד אותו בסלון ולהתחיל ליישר את הקמטים. זה לא רק הבגדים; זו התחושה שהבית "מנצח" אותי, שהמחויבויות למשפחה הן משקולת שאני לא מצליחה להרים.
ברגעים האלה, קל מאוד ליפול לבור שחור שאין בו קרן אור. הכל נראה אפור, עייף וחסר טעם.
אבל אז, בתוך החושך הזה, אני מזכירה לעצמי לעצור. פשוט לעצור ולספור. Count your blessings.
אני לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה להודות, מהשורש אל הענפים:
- קודם כל, אני מודה על החיים עצמם. על המתנה הזו שניתנת לי בכל בוקר מחדש.
- אני מודה על האמונה שלי. על הכוח להאמין שיש יד מכוונת ושיש משמעות גם לרגעים הקשים.
- אני מודה על הבריאות. על הגוף שמחזיק אותי ומאפשר לי לפעול בעולם.
- אני מודה על הבעל והילדים שלי. על העוגן שלי, על האהבה שמקיפה אותי ועל הזכות להיות עבורם ולמענם.
ואחרי מחשבה אני ממשיכה להודות
- אני מודה על זה שיש לי את היכולת לכתוב הצעות מחיר, על המוח המקצועי שלי ועל הצוות שסומך עליי, גם אם הדרך לפרויקט הבא לפעמים פתלתלה.
- אני מודה על המקרר המלא. נכון, לא בישלתי היום, אבל הבית הזה שופע כל טוב. אנחנו לא רעבים.
- אני מודה על ערמות הבגדים. הן מעידות על משפחה חיה, פועמת, שיש לה חיים מלאים בחוץ.
- אני מודה על הזכות להיות הלב של הבית הזה, על המחויבויות האלו שמזכירות לי כמה אני משמעותית עבור האנשים שאני אוהבת.
זה נשמע פשוט, אולי אפילו פשוט מדי, אבל ברגע שאני בוחרת להודות – משהו בכימיה של היום משתנה. השמיים פתאום מתבהרים, העננים הכבדים זזים הצידה, ומגיע אור השמש המרפא. זה לא שהצעות המחיר נחתמו מיד או שהבגדים התגהצו מעצמם, אבל הפרספקטיבה השתנתה. אני כבר לא בבור. אני באור.
הודיה היא לא התעלמות מהקשיים, היא פשוט ההבנה שגם בתוך הלחץ והעומס, יש לנו כל כך הרבה על מה לומר תודה. וברגע שזוכרים את זה, הכול הופך לאפשרי יותר.
