לפני כמה שנים קראתי טור אישי של מישהי שכתבה שהיא "הגיעה לתחתית". הסימן שלה לזה שהיא כבר לא עומדת בעומס? היא הגיעה למצב שהיא נאלצה לחמם את כוס הקפה הקר שלה במיקרוגל.

אני זוכרת שקראתי את זה וחייכתי לעצמי. חשבתי שהיא עוד רחוקה מהתחתית שלי – באותה תקופה, לחמם את אותה כוס קפה במיקרו פעם שנייה ושלישית היה הסטנדרט שלי.

ביום חמישי האחרון זה קרה שוב.

טניה המסורה הגיעה לארגן את המשרד בסוף היום. היא ראתה אותי יושבת ליד השולחן, ושוב לצידי כוס קפה קר, ושאלה בעדינות: "להכין לך קפה חדש?"

הקפה הקר הוא העדות לחיים שקורים.

עניתי לה שחבל. שזה כבר הקפה השלישי שאני שופכת היום אחרי שחומם שוב ושוב ושוב. ובאותו רגע, נזכרתי באותו טור ישן.

אבל הפעם, המחשבה הייתה אחרת לגמרי.

פעם, כוס קפה קרה הייתה סימן לכישלון ניהול זמן, לעייפות קיצונית, למרוץ עכברים סיזיפי. אבל היום? אחרי הקורונה, אחרי המלחמה, אחרי ימים שבהם השקט היה רועש מדי והיומן היה ריק ומפחיד – למדתי להסתכל על הקפה הקר שלי אחרת.

הקפה הקר הוא העדות לחיים שקורים.

הוא ההוכחה לכך שהיום שלי מלא. שיש לי מטלות בבית ובמשרד, שיש אנשים שצריכים אותי, שיש עשייה "בפנים" ו"בחוץ". הוא הסימן לכך שהעולם מסתובב, שהעסק חי, שהמשפחה נושמת.

אז כן, הקפה שלי שוב התקרר כי נכנסה שיחה חשובה, או כי הילד היה צריך עזרה, או כי פשוט הייתי עמוקה בתוך עבודה משמעותית.פעם קראתי לזה "תחתית". היום אני קוראת לזה זכות.