אני עוברת על סיפורי החנוכה ומחפשת דמות להתעכב עליה, ללמוד ממנה משהו שיעשיר אותי ויעניין אתכן.
זו קצת בעיה, כי בשונה מרוב החגים- סיפור ימי החנוכה לא נכתב באופן מסודר לדורות כמו 'איגרת הפורים' שחיבר מרדכי, או סיפור יציאת מצריים המופיע בתנ"ך.
בסוף אני מוצאת אותה, ליתר דיוק- אותן. דמות אחת עם מספר גרסאות המתארות 'מה בעצם קרה שם'.
קוראים לה יהודית. המקורות השונים לא מצליחים להכריע האם היא הייתה בתו של יוחנן כהן גדול ואחות למתתיהו, או שמא אלמנה מיוחסת בעיר בה צר עליה האויב, או אולי אלמנה ובת יוחנן כהן גדול. בנוסף לסוגיית הייחוס, קיימות מספר גרסאות לסיפור גבורתה.
דווקא הניגודים בין הסיפורים תפס לי את העין וגרם לי לחשוב על אותן 'יהודיות' ואופן פעולתן מעורר ההשראה לפי הסיפורים השונים.
אז מה קרה שם?
הסיפור על יהודית בת יוחנן כהן גדול מספר על גזירה מצמררת שפקד ההגמון על כלות ישראל. ההוראה היתה פשוטה ומסמרת שיער- כל כלה בליל חופתה מובלת אל ההגמון תחילה ורק למחרת היא רשאית לחזור לבעלה הטרי.
רבים מהעם נמנעו מלחתן את בנותיהן בעקבות הגזרה, אבל כך או אחרת חתונות התקיימו ובמשך קרוב ל4 (!!) שנים צעדו בנות צעירות ומפוחדות בערב חתונתן ישר מהחופה אל אוהל ההגמון.
תעצורנה רגע ותחשבו איפה הייתן לפני 4 שנים ואיפה אתן היום. עבר הרבה זמן, נכון?
זהו פרק הזמן בו חולל באכזריות כבודן של בנות ישראל. בשיטתיות, בידיעת בני משפחתן, חברותיהן ובעליהן.
ביום חופתה של יהודית, היא החליטה לעשות מעשה. למענה, למען בנות אותו הדור שסבלו ואלו שישבו בביתן ונמנעו מלהתחתן.
בעת שהובילוה לחופה, היא נעצרה, קרעה מעליה את בגדיה ונעמדה כפי שהיא אל מול האורחים המכובדים, ראשי העם ובני משפחתה.
יהודה המכבי (אחיינה) ביקש להורגה, אך היא אומרת לו בקור רוח: "היאך אתבזה לפני אחי ורעי ולא אתבזה בעיני ערל וטמא שאתם רוצים למעול בי ולהוליך אותי לשכב אצלו?". בשפה מודרנית: "זה שאתם מובילים אותי לאוהלו של ההגמון הנוכרי זה בסדר, אבל שתראו אותי כך מול עמי זה כבר יותר מדי בשבילכם?".
המשך הסיפור כמו שמופיע באוצר המדרשים (עמ' 192) מתאר:
"…כיון ששמע יהודה וחביריו כך, נועצו יחדיו להרוג ההגמון. מיד הלבישו הנערה בלבוש מלכות ועשו חופה של הדס מבית חשמונאי עד ביתו של הגמון…והיו מזמרים ומרקדים עד שבאו לבית ההגמון. כיון ששמע ההגמון כך אמר לשריו ועבדיו 'ראו אותם שהם מגדולי ישראל מזרע אהרן הכהן כמה הם שמחים לעשות רצוני ראויים הם לכבוד גדול', וצוה להוציא חוץ שריו ועבדיו ונכנס יהודה וחביריו עם אחותו אצל ההגמון וחתכו ראשו ובזזו כל אשר לו. והרגו שריו ועבדיו ודרסו היונים עד גמירא.
וישראל שהיו בעיר היו ברתת וברעד בשביל אותם בחורי ישראל. יצאה בת קול ואמרה נצחו טליא דאזלו למעבד קרבא באנטוכיא וחזרו אותו בחורים וסגרו השערים ועשו תשובה ועסקו בתורה ובגמילות חסדים".
***
סיפורה של יהודית האלמנה שונה, יש הגורסים כי הוא המשך ישיר לרצח ההגמון ע"י המכבים. מאידך, יש הטוענים שהוא קדם לו ואולי רק הוא התחרש. מכל מקום, זהו סיפור המעשה:
בימי החשמונאים (ואולי היה זה עוד בימיו של נבוכדנצר) צר הולופרנס על אותה העיר בה התגוררה יהודית, האלמנה המיוחסת. המצור התקיים מכיוון שיושבי יהודה הקשו על המצביא את המעבר לירושלים לצורך כיבושה. העיר עומדת להיכנע וכשרואה זאת יהודית היא מבקשת מראשיה לתת לה לצאת מהעיר. היא לא מספרת להם את שמתכננת לעשות ומקווה שה' יצליח דרכה.
המשך הסיפור מוכר, היא יוצאת מהעיר וניגשת למחנה הולופרנס. שם היא מצהירה כי היא בורחת מהעיר שגורלה נגזר וכעת תנחה את הולופרנס בכיבושה.
יופיה של יהודית פותח בפניה שערים והיא מובאת אל הולופרנס ומוזמנת להישאר.
כאשר הם נשארים ביחידות, יהודית משקה אותו לשכרה, כורתת את ראשו באמצעות חרבו ונמלטת חזרה אל תוך חומות העיר. כשראשו של הולופרנס מוצג לעיני חייליו – הם נסוגים מיד, ויהודה כולה ניצלת מכיבוש.
***
שני סיפורים. תובנה אחת
במרכז שתי העלילות עומדים שני כוחות נשיים עוצמתיים.
בסיפור הראשון, יהודית מבצעת מהלך פרובוקטיבי.
היא פועלת כך מסיבה פשוטה מאד: היא מודעת היטב כי היא לא 'עוד' כלה המובלת אל ההגמון. היא מיוחסת ויש בידיה את הכוח לעשות צעד נועז שיוביל לשינוי אמיתי. אמנם היא מסכנת את עצמה אל מול זעמם של בני משפחתה אך זהו סיכון קלוש בעיניה לעומת המטרה העיקרית שלה- להפסיק את הולכת בנות ישראל כצאן לטבח בכל ליל כלולות.
יתכן והיא לא חשבה כלל כי היא תציל את כל העם, סביר להניח שהיא האמינה שאולי תזעזע את העם והם יפעילו לחץ לביטול הגזרה או להתקוממות נקודתית. אך במעשיה היא למעשה פתחה את המרד שהביא להצלת ושחרור העם מידי היוונים במובן הרוחני והגשמי כאחד.
לעומתה, פועלת יהודית האלמנה בצנעה ובשקט. היא לא מספרת לאיש על תוכניותה ולא מתגרה בעם. אך ורק כוחה הנשי עומד לצידה, לא ייחוס ולא גימיק תקשורתי, רק היא ונשיותה.
יכול להיות שגם היא סברה כי היא מצילה רק את העיר שלה ולא את כל העם, אך ע"פ סיפור המעשה אנחנו כבר יודעים שהיא הביאה לתפנית חדה במלחמה ולהצלת העם.
ואולי יש שני סיפורים, כי ישנן שתי אמיתות.
אולי כשהמטרה טובה ורואה את טובת הכלל והעם – גם צעד פרובוקטיבי יזכר לדורות כמעשה גבורה.
ואולי כשפועלים לבד ובצנעה, מגלים בסוף כי הבאנו לסיפור ישועה שיפורסם בכל בית יהודי, 8 ימים, כל שנה.
השנה, בכל אחד מערבי חנוכה אקדיש חצי שעה לאחר הדלקת הנרות ואקשיב ליהודית, המספרת לי כי לכל אישה יש עוצמות אדירות ויש יכולות להציל עם שלם. כי הם לא רק היו באותו הנס, הן היו הנס בעצמו.
חנוכה שמח
