לו יצויר שהיינו מזמינים את אסתר ואת ושתי למסיבת תחפושות, מי מהן הייתה מתחפשת, ומי הייתה מעדיפה "לצאת ידי חובה" באביזר בלבד?

סביר להניח שאסתר המלכה לא הכירה את הביטוי “אחריות תאגידית”. לא בעברית ולא בפרסית ולא באף אחת מ־127 השפות שדוברו בממלכת אחשוורוש.

כולנו מכירים את ספרו הידוע של סילברסטיין של, “העץ הנדיב”, בתרגומו הנפלא של יהודה מלצר. בסיפור מתוארת מערכת יחסים ארוכת שנים בין עץ רגיש וטוב לב ובין אדם מהיישוב. ידידות זו חולפת על פני שנות הילדות הצעירה, דרך שנות הבגרות ומסתיימת בגיל הזקנה. אהבתו הרבה של העץ לילד איננה יודעת גבולות, והוא מוכן לעשות הכול...

כש'הבת של..' מתחתנת וכמעט נרצחת ואלמנה אחת עורקת למחנה האויב- מתרחשים ניסים וליתר דיוק, נס חנוכה.

אוטוטו חנוכה. להבות מרקדות מכל עבר ומחייכות לכולנו...למתבונן מן הצד אין כל דרך לדעת כמה שעווה-שמן-זמן נותר לנר לבעור... "כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן"... הזמן מבחינתו היה רק מסגרת אותה קידש ומילא ביצירה, בתיקון, בחיים. הרי לא כל דבר אפשר לתקן!...הנר כאילו אינו מכיר בכך... ייתכן שסודו של הנר הוא שהוא אינו בררן. כך גם האדם, מסוגל להפיץ אור וחום ולשמור על זקיפות קומה מתוך כל חומר בעירה שהחיים מזמנים לו.

ניחוח חגי תשרי עדיין עולה באפי. במקרר ריבת אתרוגים והשכנים ממול עדיין לא פירקו את הסוכה (שלא לדבר על העודפים שיש להשיל...). אבל חוש הריח שלי בלבל אותי לרגע כאשר נכנסתי הבוקר למאפיה והרחתי את הסופגניות

עם תום חודשי הקיץ החמים מגיעים אלינו חגי תשרי, הנושאים בשורה משמחת של התחלה חדשה ומאתגרת. על אף הקרבה במועדם של החגים, כל אחד מהם מאופיין באווירה שונה וייחודית. ראש השנה הוא יום הדין, יום משמעותי בו חשים מורא שמיים, אך גם נהנים מטעמו המתוק של הדבש המסמל שתהא שנה טובה. יום הכיפורים כולו חשבון נפש, בדק בית ותשובה. לקראת סוכות כבר מרגישים באוויר את פעמי החורף ואת התכונה ברחוב עם בניית הסוכות, ובחג עצמו נהנים לקיים "ושמחת בחגך".

כל ההכנות הפיזיות של בניית סוכה וכמובן קישוטה (וחייבים, אבל ממש חייבים לחדש כל שנה קישוט אחד), איתור חיפוש ורכישת ארבעת המינים, בישולים ואפייה, הכנת בגדי חג והכנת הבית לכבוד החג. כל הדברים הפיזיים לוקחים אותנו למקום של הרבה עשייה. אז אני רוצה לנצל את הפוסט הפעם ולחשוב ביחד על המשמעות של החג מעבר לכל העשייה

כולנו אוהבים את ראש השנה ואת תחושת ההתחדשות החגיגית והמיוחדת המתלווה אליו. תחושה חגיגית זו קשורה למהות החג. ראש השנה הוא מעין קו תפר בין שתי תקופות – תקופת העבר הנחתמת ותקופה חדשה העומדת כבר בפתח, על שלל אפשרויותיה ותקוותיה. כל סוף הוא התחלה חדשה חיינו מורכבים מאינסוף רגעים של סיום וגם מאינסוף רגעים של התחלות. לעיתים

חג הפסח הוא החג הראשון בחגי "שלושת הרגלים", הנחגג בחודש ניסן, אשר הינו לפי לוח השנה המקראי, "ראשון … לחודשי השנה" (שמות י"ב 2). בחג הפסח נחגג מאורע חשוב ומכונן בתולדות העם היהודי –היציאה ממצרים, המסמלת גם את שלב המעבר ממצב של שעבוד ועבדות למצב של חירות.

היום, כשכולנו מצוידים במצלמה משוכללת בכל רגע בחיינו, אין קל מללכוד את הרגע. חלקינו עושים זאת כדי לשגר ולשתף, וחלקינו, וגם אני, רוצים להנציח רק “רגעים מיוחדים”. כאשר בני ישראל מתכוננים ליציאת מצרים, הם מקבלים 2 הנחיות. האחת, איך להתכונן ליציאת מצרים. והשניה, איך לשמר את הרגע. ואכן עד היום אנחנו זוכרים את יציאת מצרים ברמה יומית – בתפילה, ברמה שבועית – על ידי שמירת השבת, וברמה השנתית – בליל הסדר. החשיבות לשמר את רגע יציאת מצרים ברורה לכל. יציאת מצרים היתה רגע מכונן. הזמן בו נולדנו כעם. אך האם אנחנו מתעדים את הרגעים הנכונים?

כמו בכל השנה, נראה שהאמרה הידועה "אבק זה לא חמץ" לא בדיוק מכתיבה את הלך ההכנות. במרבית הבתים יש השקעה עצומה בניקוי והברקת הבית כולו, מעבר לביעור ממוקד של חמץ. הניקיון האינטנסיבי נובע מתוך חביבות המצווה או רצון להדר, אבל לפעמים גם מתוך גורמים אחרים שמפעילים אותנו כמו הזדמנות לעשות סדר, השתתפות בתחרות סמויה של מי הספיקה וכמה, לחץ ופחד לפספס פירור חמץ או את גל הניקיונות שפוקד את כולם...

נחשון נכנס למים כאילו אין ים. הוא מבצע פעולה שנראית כבלתי אפשרית אך מבצע אותה מתוך אמונה שיש באפשרותו לשנות את ה"טבע", ומתוך ביטחון בה' שזו הדרך הנכונה. כשאני חושבת על נחשון ברגע הקפיצה, עובר לי בראש סופרמן שמתוך רצון לשנות סדרי עולם עוצר את כדור הארץ מסיבובו ואפילו מסובב אותו אחורה.

העולם המודרני "מקדש" את החירות המחשבתית והחופש הנותן לכל אדם לחיות על פי רצונו. ואילו בהלכה מדברת המונחים של "מצווה" ו"חיוב", חובות הפרט ולא זכויותיו. איך אני , החיה ומאמינה בתורה, בהלכה, ובזכויות הפרט מסתדרת עם סתירה זו?

משה רבינו, הפרטי של כל אחד מאיתנו, הוא אנחנו. ויציאת מצרים הפרטית שלנו, תלויה בנו.

בין פירורי החמץ למטליות האבק חשבתי על פרעה. לא הרשע מההגדה, אלא קודמו, שהוציא את יוסף מהבור והיה הזרז לירידת ישראל למצרים בגלל חלומותיו.