חג הפסח הוא החג הראשון בחגי "שלושת הרגלים", הנחגג בחודש ניסן, אשר הינו לפי לוח השנה המקראי, "ראשון … לחודשי השנה" (שמות י"ב 2). בחג הפסח נחגג מאורע חשוב ומכונן בתולדות העם היהודי –היציאה ממצרים, המסמלת גם את שלב המעבר ממצב של שעבוד ועבדות למצב של חירות.

היום, כשכולנו מצוידים במצלמה משוכללת בכל רגע בחיינו, אין קל מללכוד את הרגע. חלקינו עושים זאת כדי לשגר ולשתף, וחלקינו, וגם אני, רוצים להנציח רק “רגעים מיוחדים”. כאשר בני ישראל מתכוננים ליציאת מצרים, הם מקבלים 2 הנחיות. האחת, איך להתכונן ליציאת מצרים. והשניה, איך לשמר את הרגע. ואכן עד היום אנחנו זוכרים את יציאת מצרים ברמה יומית – בתפילה, ברמה שבועית – על ידי שמירת השבת, וברמה השנתית – בליל הסדר. החשיבות לשמר את רגע יציאת מצרים ברורה לכל. יציאת מצרים היתה רגע מכונן. הזמן בו נולדנו כעם. אך האם אנחנו מתעדים את הרגעים הנכונים?

כמו בכל השנה, נראה שהאמרה הידועה "אבק זה לא חמץ" לא בדיוק מכתיבה את הלך ההכנות. במרבית הבתים יש השקעה עצומה בניקוי והברקת הבית כולו, מעבר לביעור ממוקד של חמץ. הניקיון האינטנסיבי נובע מתוך חביבות המצווה או רצון להדר, אבל לפעמים גם מתוך גורמים אחרים שמפעילים אותנו כמו הזדמנות לעשות סדר, השתתפות בתחרות סמויה של מי הספיקה וכמה, לחץ ופחד לפספס פירור חמץ או את גל הניקיונות שפוקד את כולם...

נחשון נכנס למים כאילו אין ים. הוא מבצע פעולה שנראית כבלתי אפשרית אך מבצע אותה מתוך אמונה שיש באפשרותו לשנות את ה"טבע", ומתוך ביטחון בה' שזו הדרך הנכונה. כשאני חושבת על נחשון ברגע הקפיצה, עובר לי בראש סופרמן שמתוך רצון לשנות סדרי עולם עוצר את כדור הארץ מסיבובו ואפילו מסובב אותו אחורה.

העולם המודרני "מקדש" את החירות המחשבתית והחופש הנותן לכל אדם לחיות על פי רצונו. ואילו בהלכה מדברת המונחים של "מצווה" ו"חיוב", חובות הפרט ולא זכויותיו. איך אני , החיה ומאמינה בתורה, בהלכה, ובזכויות הפרט מסתדרת עם סתירה זו?

משה רבינו, הפרטי של כל אחד מאיתנו, הוא אנחנו. ויציאת מצרים הפרטית שלנו, תלויה בנו.

בין פירורי החמץ למטליות האבק חשבתי על פרעה. לא הרשע מההגדה, אלא קודמו, שהוציא את יוסף מהבור והיה הזרז לירידת ישראל למצרים בגלל חלומותיו.