לו יצויר שהיינו מזמינים את אסתר ואת ושתי למסיבת תחפושות, מי מהן הייתה מתחפשת, ומי הייתה מעדיפה "לצאת ידי חובה" באביזר בלבד?

סביר להניח שאסתר המלכה לא הכירה את הביטוי “אחריות תאגידית”. לא בעברית ולא בפרסית ולא באף אחת מ־127 השפות שדוברו בממלכת אחשוורוש.

כולנו מכירים את ספרו הידוע של סילברסטיין של, “העץ הנדיב”, בתרגומו הנפלא של יהודה מלצר. בסיפור מתוארת מערכת יחסים ארוכת שנים בין עץ רגיש וטוב לב ובין אדם מהיישוב. ידידות זו חולפת על פני שנות הילדות הצעירה, דרך שנות הבגרות ומסתיימת בגיל הזקנה. אהבתו הרבה של העץ לילד איננה יודעת גבולות, והוא מוכן לעשות הכול...

כש'הבת של..' מתחתנת וכמעט נרצחת ואלמנה אחת עורקת למחנה האויב- מתרחשים ניסים וליתר דיוק, נס חנוכה.

אוטוטו חנוכה. להבות מרקדות מכל עבר ומחייכות לכולנו...למתבונן מן הצד אין כל דרך לדעת כמה שעווה-שמן-זמן נותר לנר לבעור... "כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן"... הזמן מבחינתו היה רק מסגרת אותה קידש ומילא ביצירה, בתיקון, בחיים. הרי לא כל דבר אפשר לתקן!...הנר כאילו אינו מכיר בכך... ייתכן שסודו של הנר הוא שהוא אינו בררן. כך גם האדם, מסוגל להפיץ אור וחום ולשמור על זקיפות קומה מתוך כל חומר בעירה שהחיים מזמנים לו.

ניחוח חגי תשרי עדיין עולה באפי. במקרר ריבת אתרוגים והשכנים ממול עדיין לא פירקו את הסוכה (שלא לדבר על העודפים שיש להשיל...). אבל חוש הריח שלי בלבל אותי לרגע כאשר נכנסתי הבוקר למאפיה והרחתי את הסופגניות

עם תום חודשי הקיץ החמים מגיעים אלינו חגי תשרי, הנושאים בשורה משמחת של התחלה חדשה ומאתגרת. על אף הקרבה במועדם של החגים, כל אחד מהם מאופיין באווירה שונה וייחודית. ראש השנה הוא יום הדין, יום משמעותי בו חשים מורא שמיים, אך גם נהנים מטעמו המתוק של הדבש המסמל שתהא שנה טובה. יום הכיפורים כולו חשבון נפש, בדק בית ותשובה. לקראת סוכות כבר מרגישים באוויר את פעמי החורף ואת התכונה ברחוב עם בניית הסוכות, ובחג עצמו נהנים לקיים "ושמחת בחגך".

כל ההכנות הפיזיות של בניית סוכה וכמובן קישוטה (וחייבים, אבל ממש חייבים לחדש כל שנה קישוט אחד), איתור חיפוש ורכישת ארבעת המינים, בישולים ואפייה, הכנת בגדי חג והכנת הבית לכבוד החג. כל הדברים הפיזיים לוקחים אותנו למקום של הרבה עשייה. אז אני רוצה לנצל את הפוסט הפעם ולחשוב ביחד על המשמעות של החג מעבר לכל העשייה