מחשבות שעוברות לי בראש היום (ל"ג בעומר 2026): בין אסון מירון ל-7 באוקטובר
אתמול כשיצאתי מהעבודה והרחתי סביבי את ריח המדורות, חשבתי על האש. האש הזו הציתה בי זיכרון של אש אחרת, אש של תופת ששרפה את יישובי העוטף והבתים ב-7 באוקטובר.
האש של המסורת והאש של החורבן מתערבבות היום, וחושפות קו מקביל, מצמרר וכואב, בין האסון האזרחי הגדול בתולדות המדינה במירון, לבין האסון הביטחוני הגדול ביותר שחווינו. בשני המקרים, הכתובת נזעקה מכל קיר אפשרי. בשני המקרים, קונספציה ולחצים פוליטיים וחברתיים עיוורו את מערכות קבלת ההחלטות.
במירון, הלחץ החברתי והפוליטי לאפשר כניסה המונית ללא הגבלות, גבר על כל אזהרות הבטיחות. התוצאה: עומס בלתי אנושי ו-45 משפחות שחרב עליהן עולמן. בעוטף עזה, הלחץ "להכיל", להקל על האוכלוסייה, להכניס כסף ולייצר שקט מדומה דרך אלפי אישורי עבודה – יצר אשליה שהמפלצת שמעבר לגדר מורתעת. בפועל, זו הייתה רשת מודיעין שאספה עלינו נתונים לקראת הטבח.
אבל מה שיותר מטריד מהעיוורון שקדם לאסונות, היא למה ההתפכחות מגיעה רק אחריהם.
תראו את מירון היום: איש לא מעלה בדעתו לערער על ההגבלות הדרקוניות שהוטלו על הילולת הרשב"י מאז האסון, הגבלות שמשמעותן בפועל היא כמעט ביטול של האירוע המסורתי. מה שפעם נחשב לעילה למשבר פוליטי, עובר היום בשתיקה. תראו את רצועת עזה היום: איש אינו מערער על הצורך בשהות של צה"ל ברצועה, סגירת המעברים והצורך בחשיבה מחודשת על המשך ההתנהלות.
השאלה שעולה לי היום היא קשה, וכנראה עתיקה כמו העם שלנו: האם רק טרגדיה בסדר גודל מטורף יכולה להניע אותנו לשנות? כשאנחנו מסתכלים על התנ"ך, נראה שהדפוס הזה מלווה אותנו מראשית ימינו – הטרגדיה כאמצעי היחיד לשבירת קונספציה ולתיקון:
- מלחמת האחים ופילגש בגבעה: שבט בנימין גיבה את אנשי העיר גבעה שביצעו אונס ורצח מזעזע של אישה. בתגובה, שאר השבטים יצאו למלחמה עקובה מדם נגד בנימין. הם נשבעו שלא לתת את בנותיהם לאנשי השבט. רק לאחר ששבט בנימין עמד בפני הכחדה מוחלטת (נותרו בו רק 600 גברים), נפל האסימון של גודל החורבן הפנימי: "וַיִּנָּחֲמוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בִּנְיָמִין אָחִיו וַיֹּאמְרוּ נִגְדַּע הַיּוֹם שֵׁבֶט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל" (שופטים כ"א, ו'). רק מתוך הטרגדיה הזו, נולד הפתרון שאפשר לבני בנימין לשאת נשים בכרמי שילה בט"ו באב – אירוע שהפך ליום של פיוס ואיחוד מחדש של קרעי העם.
- חטא המרגלים ודור המדבר: בני ישראל המתינו על סף הכניסה לארץ המובטחת. המרגלים שחזרו הפיצו פחד, והעם – שעדיין החזיק במנטליות של עבדים מפוחדים – סירב לעלות לארץ ורצה לחזור למצרים. העונש לא היה סתם נקמה, אלא הבנה שנדרש שינוי פרדיגמה שדור העבדים לא מסוגל לעשות. הטרגדיה הייתה גזירת המוות על דור שלם: "בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם… תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה" (במדבר י"ד, ל"ד). רק לאחר שדור שלם גווע במדבר, הצליח לקום דור חדש, זקוף, שמסוגל לשנות דיסקט ולהילחם על גורלו.
- חורבן בית ראשון: במשך עשרות שנים, נביאים כמו ירמיהו עמדו וזעקו בכיכרות העיר. הם הזהירו מפני שחיתות חברתית, עבודת אלילים ובריתות מדיניות רעועות. אבל ההנהגה והעם זלזלו וסירבו להקשיב: "וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים… וְלֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם" (ירמיהו ז', כ"ה-כ"ו). רק כשהמקדש עלה באש, והעם הובל בשלשלאות לבבל והתיישב לבכות על נהרותיה, השתנתה התודעה. החורבן המוחלט והגלות הם אלו שעקרו מהעם את היצר לאלילות והכריחו אותו להמציא מחדש את היהדות סביב תפילה ולימוד, במקום סביב קורבנות פיזיים.
הגיע הזמן שנלמד לקרוא את הכתובות על הקיר, לפני שהקיר קורס. אנחנו משלמים מחירים יקרים מדי, בדם טהור של אזרחים וחיילים, על שיעורים שחובה עלינו ללמוד בדרכים אחרות.
היזמת והמנכ"לית של 'דעת'. הקמתי את החברה כדי להוכיח שאפשר (וצריך) לשלב בין קריירה טכנולוגית משמעותית לבין אורח חיים ומשפחה. בבלוג הזה אני משתפת מהתובנות שלי על ניהול, טכנולוגיה ועל הניסיון היומיומי למצוא את האיזון הנכון בתוך 'רוחב הפס' של החיים.
