בלי צלופן השנה: על עייפות, משלוחי מנות, והזכות לשחרר

היו שנים שהכנתי מלא משלוחי מנות. מושקעים, יפים, מוקפדים עד הפרט האחרון. היו שנים שהכרזתי שהכיף האמיתי שלי מתחיל דווקא אחרי קריאת המגילה. בזמן שאחרים מיהרו למסיבות סוערות או לסעודות המוניות, אני מצאתי את השמחה שלי בתוך הבית. רק אני, ערימות של שוקולדים ומאפים, סרטי מתנה מסולסלים, והשקט של לארוז ולחשוב באהבה על כל אחד ואחת שיקבלו את משלוח המנות שלי. ההשקעה הזו הייתה השמחה שלי.

הייתי יושבת שם, בין הרעשנים, התחפושות וההמולה של פורים, ורוקמת חיבורים. מתאימה את המאפה הנכון, בוחרת את השוקולד המדויק, מוסיפה מתנות אישיות קטנות שחיפשתי מראש. כל סרט שנקשר על מארז היה עוד חוט של קשר ואכפתיות. זה לא היה רק "לצאת ידי חובה", זו הייתה יצירה של אהבה ותשומת לב.

והשנה? השנה אני פשוט עייפה.

עייפה מלחשוב מה להכין. עייפה מהניסיון לדייק, להתאים, להרכיב את הפאזל האנושי הזה שנקרא משלוחי מנות. המציאות שאנחנו חיים בה בתקופה האחרונה פשוט רוקנה את המצברים. המלחמות החיצוניות שמתחוללות בחוץ, והמלחמות הפנימיות שכל אחד ואחת מאיתנו נושא בתוכו – גובות מחיר. המשא כבד, האתגרים שוחקים, וכשאני מסתכלת היום על גליל הצלופן הריק, אני לא מרגישה שמחה של יצירה; אני מרגישה שפשוט אין לי כוח לזה עכשיו.

אולי אחרי קריאת המגילה בליל פורים, משהו באוויר ישתנה. אולי הניגון המוכר של קריאת המגילה והמילים המנחמות שלה, התחפושות של ילדי בית הכנסת וכמובן קולו של הרעשן – יצליחו להעיר בי משהו ישן. אולי מצב הרוח יחזור אליי, והשמחה תפציע מבעד למסך העייפות. הלוואי.

אבל גם אם לא, החלטתי שהשנה אני לא נלחמת בעצמי. המסקנה שלי מפורים הנוכחי היא שלפעמים, המצווה הגדולה מכולם היא לדעת לשחרר. להכיר בעובדה שהשנה פורים מגיע בלי פילטרים, בלי תחפושות מהודרות של "הכל בסדר", ובלי הפקות ראווה.

אם אשלח השנה משלוחי מנות, הם יהיו פשוטים. הכי בסיסיים שיש. גילינו לאחרונה בדרך הקשה שהחיבור בינינו ממילא לא זקוק לסרטים זוהרים כדי להתקיים, אלא רק ללב פתוח, לעיניים רואות ולשותפות גורל. והשנה, אולי יותר מתמיד, משלוח המנות הכי חשוב שאני יכולה להעניק – הוא קצת חמלה לעצמי.

תגיות: חגים, פורים,