ניהול זה לא רק אקסלים, יעדים ולוחות זמנים. ניהול זה קודם כל בני אדם. ולפעמים, הצד האנושי הוא זה שגורם לנו לרצות לסגור את המחשב וללכת הביתה.

האכזבה שבאה מבפנים

השבוע מצאתי את עצמי כועסת. על עצמי. עובדת שלי עשתה טעות מקצועית קשה, פשוט כי היא לא עבדה לפי נוהל שלימדתי אותה ושכבר תורגל שוב ושוב. ברגעים כאלו, המחשבה הראשונה היא "איפה אני טעיתי?". האכזבה היא לא רק על התוצאה, אלא על הפער שבין ההשקעה שלי לבין הביצוע בשטח. זה רגע בודד מאוד עבור מנהלת.

הכפשה כנשק

אבל אז הגיע האתגר השני, זה שפוגש אותך בבטן ומייצר תחושת מיאוס אמיתית. עובדת שפוטרה מסיבות מקצועיות ענייניות לחלוטין, בחרה להשתמש בנשק הכי נמוך שיש: הכפשה. היא טענה שאני מפלה נשים נשואות ורוצה בחברה רק רווקים ורווקות. דווקא אצלי? בעסק שבנוי כולו על טהרת הנשים החרדיות, אמהות למשפחות ברוכות? לראות איך מישהי מוכנה לעוות את המציאות בצורה כל כך צינית כדי לכסות על פער מקצועי – זו הכפשה ששורפת בלב. זה ניסיון להכתים מפעל חיים שנבנה בערכים של כבוד והערכה לאישה העובדת.

הבוקר שאחרי:

"גשם של ברכה אחרי ההלם הראשון, ואחרי לילה של נדודי שינה שבהם המילים הקשות הדהדו בראשי, הגיע הבוקר. ירד גשם של ברכה בחוץ, והיה ריח של רעננות באוויר. בתוך השקט הזה, הכרחתי את עצמי להסיט את המבט מהמיעוט – ולהסתכל על הרוב."

נזכרתי ברוב המוחלט והמכריע של העובדות שלי. נשים הוגנות וישרות, מקצועיות מאוד ובעלות מוטיבציה גבוהה, שעושות עבודה מקצועית מדהימה ומלאת תשוקה. ראיתי לנגד עיני את הכרת התודה שלהן למקום העבודה, את ההוגנות ההדדית ואת הקשר המקצועי והאישי שנבנה בינינו לאורך שנים. הבנתי שאסור לי לתת לקול צורם אחד להשתיק מקהלה שלמה של עשייה ברוכה.

האמת היא המגן ניהול דורש עור עבה, מול הכפשה מכוונת ושקרית, הלב מתכווץ. זה אנושי. אבל בסוף, האמת חזקה מהכל וכשמנסים להרעיש, אני בוחרת להקשיב לרוב. העובדות בשטח – הנשים הנשואות והאימהות שצומחות אצלי בעסק יום-יום ומביאות תוצאות מעולות – הן התשובה הכי עוצמתית לכל מילה רעה.
לפעמים צריך "גשם" כזה שישטוף את האבק, כדי שנראה בבהירות כמה הצוות שלנו מדהים וכמה הדרך שלנו נכונה.